תרבות ופנאי בחולון

עוזרי. "זו מחיקת הצילום". צילום: ירון הרמתי

ממשפחה קשת יום בחולון לסלון של אלטון ג'ון: הפורטרט של יגאל עוזרי

אלטון ג'ון קונה ציורים שלו, וופי גולדברג ביקשה שיצייר לה וליז ג'אגר היא מודל שלו. יגאל עוזרי, הצייר האוניברסלי ההיפר-ריאליסטי, מבקר בישראל עם תערוכה חדשה וחוזר לימי ילדותו בחולון
מאת: נגה גילעם

"אני חושב שבצורה בוטה אני יכול להגיד שאני הצייר הרומנטי היחיד שנשאר היום ואני מאוד גאה בזה", מעיד יגאל עוזרי על עצמו, "הרי הכל בסופו של דבר, באמירה".

ומה האמירה שלך?
"לא לפחד לצייר יופי, לא לפחד לצייר רומנטי. היום אף אחד לא עושה את זה, אני לא חושב שיש מישהו שמצייר רומנטי. קחי למשל את פרויד (לוסיאן הצייר. לא זיגמונד, אבי הפסיכואנליזה – נ"ג) שצייר נשים הפוך ממני – נכנס לעור כמו מדען, צייר את ההתבלות, הקושי, הזיקנה, הגוף שנשפך – כמו סכין בגב".

ואתה מצייר אותן יפות.
"יפות, מחודדות, בשיאן, מפתות, מעניינות, מרגשות. למה לא? כל כך הרבה צער יש בעולם, והוא לא מעניין אותי".

"סוניה" 2017. צילום: John Berens

"וואו, זה ציור" 

מהתבוננות בציורי הענק היפהפיים שתלויים על קירות גלריה זימאק, שם תציג עד סוף נובמבר התערוכה "סופה" של הצייר ההיפר-ריאליסטי יגאל עוזרי, ניכר שהיופי הרומנטי, הענוג, הנשי, על רקע הנוף האורגני בשמיים קודרים, הוא מוקד עניינו. עוזרי מבקש לתאר באמצעות המודלים המנוגדים שבחר (דוגמנית אדמונית בהירה מול דוגמנית שחומה) את התקופה הסוערת שעוברת עליו ועל המדינה שבה הוא חי. המודלים מצולמים על רקע נהר ההדסון כמחווה לאמנות המאה ה-18. התוצאה: תאורה פנומנלית, סערה באור חיובי. ולא רק המדינה, גם הפיזיונומיה עצמה שהשתנתה בעשור-שניים האחרונים מעניינת אותו. ערבוב העדות ותווי הפנים שמתנקזים כולם למארג אחד, בין אם בישראל, בין אם בארצות הברית, יצר, בעיניו, דברים מופלאים. פנים מרתקות. אב-טיפוסים חדשים.

עוזרי בן ה-59 נולד בישראל וגדל בחולון. הוא הגיע לניו יורק לפני 27 שנה ואת השתקעותו שם, שכדרך הדברים קרתה כמעט במקרה, הוא חב לחברו דורון פולק, כיום מפיק תערוכות. בצעד של יוזמה, או חוצפה ישראלית, מסר פולק את הקטלוג של עוזרי לידיים הנכונות. "בלילה קיבלנו טלפון מהגלריה: 'הבאת לנו חומר מישראל, לא כל כך אהבנו הכל, אבל אהבנו את האמן שנתת לנו את הקטלוג שלו'", הוא מספר. "זו היתה הגלריה של סילבי ביטר לרקין, אותה אחת שהציגה את גרהרד ריכטר בזמנו, מגדולי הציירים של המאה ה-20 וה-21".

עוזרי חזר לישראל לשלושה ימים לאסוף את העבודות שלו, וכשחזר לארצות הברית נקבעה לו תערוכה במקום. "ביום השלישי בתערוכה אני יושב בגלריה ונכנס גבר, גדול כזה. הוא קורא לבעלת הגלריה, אישה צרפתיה מאוד קרה, ואני רואה אותה מאדימה. הוא שאל מי זה הצייר הזה והיא אמרה לו שאני צייר ישראלי. אז הוא שאל אותי: 'תגיד, בישראל מציירים?', שילם 35 אלף דולר וקנה את כל הציורים במכה. זה לקח חמש דקות, כל הסיפור", הוא נזכר. "אחר כך היא לקחה אותי למחשב והראתה לי – זה היה אספן אמנות שבדי, בו הלברד, ששלושה ימים לפני כן קנה את ג'ספר ג'ונס במחיר הכי גבוה שהשיג אי פעם, 17 וחצי מיליון דולר ל'דגל הלבן'. והיא אומרת, 'הוא קנה עכשיו את התערוכה שלך, סימן שאתה צריך ללכת לישראל, להביא את המשפחה. תהיה לך דירה, יהיה לך הכל. רק תבוא'". ועוזרי בא.

ממשפחה קשת יום בחולון לעולם הגדול

עוזרי, נשוי ואב לאדם (19) ולשיר (30), נולד בישראל וגדל בחולון, בן בכור לזוג הורים קשי יום. אמו היתה עקרת בית ואביו נשא בנטל הפרנסה, עבד סביב השעון על מנת לשים לחם על השולחן. על אף המציאות היומיומית הלא פשוטה, ההורים זיהו בו את הפוטנציאל ונתנו לו גב ותמיכה יוצאת דופן. למעשה, אחד מזכרונות הילדות המשמעותיים שלו הוא הנסיעות בסוסיתא המקרטעת עם אביו לירושלים – הם היו יושבים על הגגות ועוזרי היה מצייר את נופי ילדותו של אביו. מעין חיבור מחודש של האב לילדות של עצמו, דרך עיני הבן, וידיו.

האב היה דמות דומיננטית ומעצבת בחייו של יגאל הילד ומשך כל חייו, הוא מתאר אותו כאדם ורבלי, נבון ותומך, שאמנם לא הבין ספציפית באמנות, אך ניחן בחוש יצירתי, ניגן באקורדיון ובעיקר העניק לו תמיכה ללא תנאי לממש את כשרונו. ההורים נפטרו לפני כעשר שנים. ליגאל שני אחים צעירים ממנו, חיים עד היום בראשון לציון ובקשר משפחתי טוב. אחד האחים, דרור עוזרי, שיחק כדורסל באופן מקצועי בעבר, האח השני עוסק בתחום הבניין והשיפוצים. המשפחה ישראלית, שורשית, ויגאל הוא נציגה בעולם הגדול, זה שפרץ את גבולות הארץ.

"ליזי" 2014. צילום: John Berens

מי שהחל את דרכו בתערוכה ראשונה בגלריה דוגית ביפו, יוזמה של הצייר סטמצקי, בלימודים במכון לאמנות בבת ים, בסטודיו ברידינג, ונמנה עם מייסדי בית הספר מימד לאמנות, חונך על ברכי הציור המופשט, המשיך לריאליסטי, לימד עצמו רישום מהתבוננות ביונים בחלון הסטודיו בניו יורק – התבסס בציור פיגורטיבי ופיתח עם השנים את סגנונו הייחודי שממצב אותו כיום כאחד מאמני הפוטו-ריאליזם המובילים בעולם; ציור פורטרטים נשיים ענקיים (מכאן המילה "היפר" ריאליסטי – להגדיל את הצילום), גדושי מבע ועוצמה, מתעתעים בהתבוננות ראשונה, ספק צילום ספק ציור. בכך ייחודם, בכך גם מין סוג של פלא.

AI WEIWEI. 

מהי התגובה שלך לביקורת בסגנון "אבל זה בדיוק כמו צילום"?
"העבודה שלי לפעמים מרגיזה ולפעמים אוהבים אותה כי אף אחד לא מאמין שזה ציור. יש מיליון גלריות ואת צריכה לעבור בין כולן. הזמן יקר, צריך לזהות מה בולט. אז אנשים עוברים וממשיכים, ומשהו מחזיר אותם. כי לא ברור להם, משהו לא בסדר. ואז הם אומרים, 'וואו, זה ציור – והכל מתהפך'. צילום זה שטוח, אין לו מימדים. לציור שלי יש מימדים. אפשר למדוד ולהסביר כל דבר, אבל אי אפשר למדוד ולהסביר אנרגיה. אם עשרה ציירים יציירו אותו ציור, שלי יהיה בולט ואת לא תדעי להסביר למה. יש מזל, יש הרבה אלמנטים בסיפור הזה. אני לא יכול להסביר לאסיסטנטים שלי למה אני כן והם לא. אני נותן להם טיפים, תתלבשו יפה, תלכו לפה, לשם".

יש לך עניין עם אופנה.
"בוודאי", הוא צוחק, "אני חושב שהמעטפת של מה שאנחנו לובשים מייצגת את הדמות שלנו. אני שילוב של בין פיראטי לבין אלגנטי וספורטיבי, לבין רוקיסט. הכל מעורבב. פיוז'ן. פעם אחת קונה מעצבים, פעם יד שנייה. אני אוהב למצוא אייטמים שונים ולחבר אותם, ליצור משהו חדש".

Untitled Cristal, 2017 צילום: John Berens

"אני צייר אוניברסלי"

גם היום, אחרי כמעט 30 שנה של פעילות ענפה בניו יורק, של תערוכות ברחבי העולם (ביפן עובד האספן קאורי היישי על פתיחת מוזיאון לכבודו, וזו רק דוגמה אחת), ציור מודלים מפורסמים (בהם ליז ג'אגר, בתו של מיק, סולן הרולינג סטונס, שהונצחה באחת מדיוקניו האייקונים של עוזרי) ויצירות בעשרות אלפי דולרים ויותר (שמקשטות בין השאר את ביתו של אלטון ג'ון), עוזרי לא שוכח את ההתחלה הקשה. את רן לבדי, למשל, חשוב לו לזכור, שעזר לו כשלא היה גרוש בנמצא ונתן לו לעבוד בסטודיו הראשון שלו בעיר. הוא מוקיר את מי שהוקיר אותו קודם ומקפיד לשמור חסד נעורים לבסיס היציב והרחב שהעניקו לו בגלריה זימאק – הבעלים, שי וארז צמח, שבכלל צעירים ממנו, קונים את הציורים שלו כבר שנים. לפני כן אביהם קנה.

כך מסביר עוזרי את החיבור לישראל, את שימור הקשר, את התערוכות שהוא מקפיד לפתוח, גם כשהמציאות היומיומית שלו היא בוהמיינית ניו יורקית ובינלאומית. "אני צייר ישראלי ואני צייר אמריקאי, אני בעצם צייר אוניברסלי", הוא אומר. "בעולם האמנות, צייר שייך לא לעם אלא לעולם האמנות".

בניו יורק, כחלק מהעשייה החברתית שלו, נמנה עוזרי, לצד משה מאנה ויוג'ין למיי, עם מייסדי ה-Mana Contemporary  – מתחם קהילתי לפעילות אמנותית במנהטן. מדובר בקומפלקס אמנות עצום שהקים מאנה באחת השכונות הקשות בעיר במטרה למשוך לשכונה אמנים ולשנות את פניה הסוציולוגיות. למרכז בניו יורק הצטרפו עוד שני מרכזים אחים, במיאמי ובשיקגו, ולמנהלים הצטרף במהלך השנים גם שי בייטל. בכל מרכז פועלים מאות אמנים, והמבקרים זוכים לבוא ולחוות את תהליך היצירה, לצפות בו. התהליך הוא הרעיון. אגב, מי שגילתה עניין ביבוא הפרויקט לארץ, לבאר שבע, היא שרת התרבות מירי רגב – "אני לא בדעה שלה, אני במרכז שמאלה – אבל היא אדם עם הרבה אמביציה ואם היא תעשה משהו כזה או דומה לזה, אני אשמח שיחקו אותנו".

לצד הפעילות השוטפת במאנה – "אני בא בבוקר לשעתיים, מייעץ, אבל אני אמן. את יתר היום, עד עשר בלילה, אני מעביר בסטודיו" – הוא חבר לאחרונה לוופי גולדברג לציור מבחר מהפורטרטים ברשותה, אוסף ענק שמנציח את נושא העבדות בארצות הברית. הוא מדבר עליה בהערכה, בכבוד ורואה בה שותפה בגובה העיניים. נדמה אולי שזה חלק מסוד הקסם שלו, שמושך את חברתם של אנשי רוח ותרבות, הדיבור אל ובגובה העין.

מהו תפקיד האמנות בעיניך?

"לחנך, ליידע אנשים, ללמד, להחכים, לתת להם, להסביר להם באמת את הדברים שיוכלו לדעת. בואו תשתמשו בעיניים שלכם, תראו אם אתם מרגישים משהו, ללמד על הרגש, על תפישת העולם של האמן. בנאדם שיבוא ויקנה ממני, זה לא מעניין, הם עושים את זה כל הזמן, אבל בנאדם שאני מתחבר אליו, חשוב לי מאוד להעביר לו חלק מהדברים שקיימים היום בעולם".

אמרת פעם שבפורטרט יש המון אחריות.

"ברור. זה המקום הכי קדוש באמנות. זה משהו חי ונושם. אמנם אני לא אדם מאמין אבל אני לא חילוני. כמו שאדם ברוך אמר: 'אני חילוני אבל אני דתי'. ההבדל בין נצרות ליהדות הוא שבנצרות יש את הפסל וביהדות יש את ארון הקודש והכל מינימלי ומטאפיזי. אני מחבר בין השניים. במידה מסוימת הציור שלי דתי, יש בו קדושה".

ואת המודלים, איך אתה בוחר?

"הרבה ממליצים, מפנים אלי. אז קודם כל אני מכיר אותם, מבלה זמן איתם. אני לא יכול לצלם אף אחד עד שאני לא מכיר אותו. אני לא יכול לצייר אם אני לא חבר שלהם. זה קשה לי מאוד, לא מתחבר. זה כמו בת זוג. אני לא יכול להבין אם אין התאהבות, זה לא עובד אם אין קליק. אני יושב זמן ומגלה אותם, מספרים לי על החיים שלהם. הרבה פעמים אני לא מצייר כשזה לא מתחבר".

אחרי שמתגלה החיבור, מתחיל תהליך היצירה. בתחילה עוזרי והצוות מצלמים בווידאו את המודלית במצלמתRed eyes המדויקת ובעלת רזולוציה מפלצתית שמשמשת לרוב בהוליווד. "היום להגיד 'אתה משתמש בצילום' זה ארכאי, כל אחד משתמש בצילום, גם ציירים שמתעסקים במופשט. כל אחד מקבל צילום, הופך את האימאג' למופשט, ריאליסטי. לא מתחילים מבד ריק, אין דבר כזה". את החומרים שמתקבלים עורכים עורכי וידיאו עד שנמצא הרגע המדויק, הפריים שקופא בזמן, שאותו מצייר עוזרי. "זו לא הסגידה לצילום", הוא אומר, "זו המחיקה של הצילום".

תסביר.

"בתוך הפרוזן מומנט אני לוקח ומשנה, מזיז מעלות, עורך, עד שאני מוצא את הרגע המדויק. עושה בעצם מחיקה של הצילום, מגיע לתמונה שאני רוצה, מפתח אותה, מקרין את הצילום על הבד במקרן עוצמתי, ואז אני עובד עם מכחולים קטנים, שאת זה גם אף אחד לא עושה, כי בעבודות כאלו גדולות אף אחד לא עובד עם מכחול קטן, כולם לוקחים מכחולים גדולים. ואז זה מקבל את שני העולמות – המכחול הקטן, לקרוב, החד, והמכחולים הגדולים ברקע, המטושטש".

נשמע שלוקח המון זמן להשלים ציור בטכניקה כזו ובגודל כזה.

"אנחנו עובדים על 30-20 ציורים במשך שנה. למה גרהרד ריכטר יכול לצייר 100 ציורים בשנה ולהרוויח ביליון דולר? למה אני לא יכול? גם אני יכול, אני מוכשר באותה מידה. מה שאנחנו מבצעים בחודש, אנשים מבצעים בשנה".

עוזרי מצייר מאז שהוא זוכר את עצמו. לפורטרטים הגיע  אחרי שנים של ציור, כשהדיוקן הראשון שצייר היה זה של בנו אדם, אז ילד קטן. כיום, כשבנו אדם בן 19 ומשחק כדורגל בארגנטינה, נראה שעוזרי האב עושה עבורו את מה שאביו עשה ותומך בקידום הקריירה בכל דרך. הבן, בתמורה, מגשים לו חלום ישן שלא מומש, להיות שחקן כדורגל. "אם אפשר לתת אהבה ולדחוף ילד כשרוני, אז עושים את זה. אבל זה לא רק אני, גם אשתי. היא נוסעת איתו לארגנטינה בשנים האחרונות".

זה לא קשה?

"קשה מאוד, אבל מה לעשות. אני הלכתי רק עם האמנות שלי, רק עם התערוכות והספרים, רק עם הציורים ורק עם המאוויים, עם העליות והירידות. לי חשובה האמנות יותר מכל דבר".

זה טוטלי מאוד.

"זו טוטליות אמיתית. אמן זה אדם שמקדיש את חייו לאמנות. לא יכול לעשות משהו אחר".

ובכל זאת, אם לא היית צייר, היית?

"זמר. אני שר יפה מאוד".

התערוכה "סופה" מוצגת בגלריה זימאק (ה' באייר 68 תל אביב) עד 24 בנובמבר

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר