סמל ראשון אריאל הרוש, תושב חולון, נהרג אשתקד, ב-15 בנובמבר 2017, בתאונת דרכים. הרוש, לוחם בחיל התותחנים, בן 21 מחולון, נהרג בהתנגשות חזיתית בין טנדר צבאי למשאית בכביש 889 ליד קיבוץ יפתח בגליל העליון. דניאל הרוש, אביו של אריאל, ספד לו במלאת 11 חודש למותו. אנו מביאים במלואו את נוסח ההספד שפורסם ברשת החברתית וריגש מאות גולשים:
אריאל אהוב שלי, אריאל אהוב שלנו,
אני מנענע ומנער את עצמי ולא מבין עדיין מה אני עושה פה… אני עדיין לא מאמין שאני כותב משהו לזכרך. העיניים אדומות והדמעות זולגות ללא הפסקה. כבר 11 חודשים קשים וכואבים עברנו ועדיין לא נפגשנו אף לא לרגע אחד. אני חייב לך פרידה… יותר נכון, אתה חייב לי פרידה… הלכת מאיתנו ללא התראה , כמו פצצה שנופלת משום מקום, כמו פצצה שנפלה ועצמה לנו את העיניים.
החלום הזה מסתבר הוא ממש לא חלו … זה פשוט סיוט יום יומי. עדיין לא התאוששנו מהרגע שקצין העיר הגיע אלינו הביתה ודפק לנו על הדלת וכנראה גם לא נתאושש לעולם! אם הייתה אפשרות לקבל אותך בחזרה רק לדקה אחת כדי להיפרד ממך כראוי, לתת לך חיבוק גדול ונשיקת פרידה ורק להגיד לך שני דברים: להגיד לך תודה רבה אריאל שלנו על 21 השנים של אושר, שמחה וגאווה שהענקת לנו, למשפחה שלך. להגיד לך, תודה רבה אריאל שהיית אח אהוב ודואג לאחותך ליאור. על האהבה ללא גבולות שהענקת לה, ששימחת אותה בכל רגע פנוי שהיה לך, ששיתפת, לימדת ועיצבת אותה למה שהיא היום. רק שתדע שאתה חסר לה מאוד. רק שתדע שאתה חסר לנו מאוד.
אריאל, אני ממש מצטער שזה נגמר כמו שזה נגמר, אבל תודה שהיית איתנו. כל כך קשה היה להביא אותך לעולם וכל כך בקלות נעלמת לנו מהבית. גם אם היו אומרים לי לפני 22 שנים שהתנאי לקבל אותך הוא שאתה תהיה איתנו רק 21 שנים, הייתי מקבל את התנאי הזה בעצב ובשמחה. מנחמת אותי העובדה שגם בשנות חייך הקצרים מאוד עשית בדיוק את כל מה שאתה בעצמך רצית לעשות, ללא הפרעה שלנו. אנו זוכרים אותך כל יום וכל דקה, ולא זקוקים לימי האזכרה או לימי הזיכרון כדי להתגעגע אליך או כדי לבכות עליך או כדי להבין כמה אתה חסר לנו.
אני עדיין מדמיין אותך בבית שלנו. בכל צעד שאני עושה, אני שואל את עצמי, מעניין מה אריאל היה אומר או עושה עכשיו, איך היית מגיב, ולרוב אני יודע את התשובה.
החיים שלנו כבר לא אותו דבר ברגע אחד הכל השתנה. היינו מאושרים לפני שהלכת מאיתנו, וכעת, להגיד שאנו עצובים, זו אמרה שממש לא מספקת ולא מתארת את התחושות שלנו כרגע. לצערי הרב, אין הגדרה מתאימה לתחושות, לרגשות, לעצבות ולחוסר האונים שאנו חיים איתם מאז שהלכת מאיתנו.
נכון, עברו 11 חודשים אריאל, אבל עדיין לא התרגלנו לחיות בלעדיך ואני בטוח שגם לא נתרגל לעולם. אתה מאוד חסר לנו. עברו 11 חודשים שמרגישים כמו נצח, ומצד שני כאילו רק אתמול שלשום חגגנו לך וחיבקנו אותך. כאילו רק אתמול שלשום הלכנו יחד למסעדה, לכדורגל או סתם שיתפנו האחד עם השני… כנראה שלעולם לא נבין את המשמעות של לא לראות אותך יותר, של החוסר והריקנות שהשארת לנו אחרי שהלכת. אבל אני מודע לעובדה שלא אזכה לקבל ממך חיבוק נוסף. שלא אזכה לקבל ממך עצה טובה ושלא אזכה להצעות הספונטניות שלך שאיחדו את המשפחה. אני מודע לזה אריאל, אבל אני מסרב לקבל את המציאות שנכפתה עלינו. הגעגוע אליך רק גובר מיום ליום מחודש לחודש … איך אפשר להתרגל למצב כזה?!
בימים אלה ממש אנו מתארגנים לביצוע והקמה של פרויקט ההנצחה שלך בצומת בו אירעה התאונה שהפרידה בינינו. לאחר שעברנו את כל הביורוקרטיה והשגנו את כל האישורים הנדרשים לביצוע בפועל של נקודת החמד שתהיה שם, זה אמור להתבצע ממש בקרוב. נכון שאמרתי השגנו, התארגננו , אבל כל זה לא היה קורה ללא עזרתם הגדולה של החברים שלי, ולא נציין כאן שמות, שבלעדיהם אני לא חושב שהיינו מגיעים למצב שבו אנו נמצאים כרגע, בתקופה כל כך קצרה יחסית.
אז כמו שהבטחתי לך אריאל, אני אעשה את כל שאוכל לעשות לטובת ההנצחה שלך עד יום מותי. בימים אלה ממש, אנו עולים על הקרקע וכולי תקווה גדולה שאת יום השנה לפי התאריך הלועזי, נציין שם, באתר ההנצחה.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות בשם רחלי ליאור ובשמי , לכל החברים הטובים שלי, לחברי גרעין יהב, ליפתח ובני משפחותיהם, לחברים של אריאל, למשפחות החברים של אריאל וגם לאזרחים מהשורה, ולמשפחה הגדולה שלי, אחים, גיסים גיסותיי, אחיינים, אחייניות, לאמא שלי – על ההתגייסות המהירה לתרומה הכספית של כל אחד ואחד מכם לצורך הקמת אתר ההנצחה. שוב, תודה רבה ענקית לכולכם. אבל, ברשותכם במקרה זה אחרוג ואציין שם אחד בלבד מהמשפחה. אני רוצה להודות לגיסי היקר יוסי גביזון ז"ל, שנפטר במפתיע בשבוע שעבר ונרתם גם הוא לתרומה להקמת אתר ההנצחה.
אריאל, כמו שאתה מבין ויודע , משפחה נמדדת במיוחד בתקופות קשות ואנחנו בתקופה הכי קשה שמשפחה יכולה להיות בה. אין קשה מזה!!! אני לא מאחל גם לשונאים שלנו לעבור את מה שאנו עברנו, עוברים ונעבור. אבל רק שתדע לך שיש לנו משפחה גדולה וחזקה שתומכת בנו ומחזקת אותנו בכל רגע נתון. אנחנו לא מרגישים שאנו לבד בכאב שלנו. התמיכה של החברים, של המשפחה ושל החברים והמפקדים מהצבא מאוד חיובית ועוזרת לנו להרים לפעמים ולו במעט את הראש מעל המים.
בחודש הבא ימלאו לך 22 שנים. כן, יום הולדתך. וכמו בסיפורים ובסרטים, יום האזכרה של השנה נופל בדיוק בתאריך יום ההולדת שלך – 05.11. איך עוברים יום כזה? רק אלוהים יודע! ואם כבר מדברים על אלוהים, כבר חלפו להם 11 חודשים של תחושה נוראית שהלכת בטרם עת, שבכל זאת לא הספקת לעשות את כל מה שרצית לעשות. בתקופה הזו ממש היית צריך לנסוע לטיול הגדול שכל כך חלמת עליו, הטיול של אחרי הצבא , כל כך הרבה חלמת על זה, דיברת והתייעצת איתי אבל מישהו החליט לעצור לך את החלום. אני יגיד את זה במקומך אריאל: מישהו לא היה הוגן כלפיך!!! מישהו לא היה הוגן כלפינו. יש בי כעס גדול ובתקופה הזו האמונה שלי בדת כבתה. אני אמשיך לעשות מנהגים מסוימים לפי הדת שלנו אך ורק לפי בחירה שלי שאולי באחוז אחד בודד יהיה איזה שהוא סיכוי שבאמת יש דבר כזה שנקרא אלוהים. אני אמשיך לקרוא עליך קדיש בכל הזדמנות, שאולי אולי זה יעזור לך במשהו במקום שאתה נמצא בו, לפי האמונה הדתית יהודית.
אני לא אנטוש אותך לעולם. בשבילי אתה כאן ולא במקום אחר. אתה איתנו כל הזמן, בכל דקה ושעה במשך היום והשנה. אריאל מישהו כפה עלינו את הפרידה ממך, אבל אני מחבק אותך כל יום. אמא מחבקת אותך ונושמת אותך בכל רגע וליאור מתגעגעת אליך ושולחת לך נשיקות.
אוהבים אותך ומתגעגעים אליך.
נאהב ונזכור אותך לנצח
