כבר לא חוגגים את תחילת העונה: הכל מתנפץ בפנים

מי חשובה יותר, תחילת עונת ספורט או סופה? תשאלו כל אוהד וחובב ספורט על הפלנטה והוא יאמר לכם שברור שסוף עונה, הכסף על השולחן, הצלחת או הגביע מחכים לך, עכשיו תבוא ותיקח. אצלנו בכדורסל המקומי, סוף עונה הוא הדבר. עד אז, גם אם סיימת מקום ראשון את הליגה, תבוא מכבי חיפה מתחתית הפלייאוף ומהמקום השמיני ותלמד אותך שסוף העונה זה הדבר הכי חשוב, לא כל מה שעשית לפני. ואת זה אנחנו יודעים הכי טוב.

אז למה אנחנו דופקים את הראש בקיר אחרי מחזור ראשון? כי זה הפועל; כי אצלם בדרייב-אין (אל תגידו לי שהוא יותר טוב מה"אשד" שלנו, יש בו מקום בדיוק ל-2,500 השרופים, ואנחנו כבר עכשיו מביאים יותר למשחקי בית); כי זו עונה מספר 70 לאהבה הגדולה שלנו; כי דן שמיר הוא המאמן הכי טוב בארץ בשבילנו; כי ג'ו אלכסנדר הוא גניבה רצינית, כי גיא פניני (הלו! אנחנו מעודדים את פניני, האוזניים שומעות ולא מאמינות); כי טו הלוואי חזר; כי שלומי הרוש מתחיל עונה שישית בסגול צהוב (מתי שחקן שיחק אצלנו שש שנים כמעט רצוף?); כי ניצחנו איזה טורניר מצחיק בכפר תבור; כי אנחנו מכוונים גבוה; כי ליגת האלופות (לא זו עם מנצ'סטר וריאל, אלא אחת אחרת בכדורסל, למרות שיש לנו יובנטוס בבית המוקדם).

בכל זאת אנחנו מגיעים, לובשים סגול, ה"פרפל בראדרס" משקיעים בתפאורה, צורחים את הנשמה, ואז רואים קבוצה לא מחוברת על המגרש, כי לא ציפינו לפרק את הפועל, אבל היינו רוצים לראות משהו אחר. ונכון, תחילת העונה היא לא הדבר הכי חשוב בספורט, אבל למשך כמה ימים היא היתה בשבילנו הדבר הכי חשוב, לא בספורט, אלא בעולם כולו, ואז הכל מתנפץ לך בפנים.

אז מה הלאה? לנשום עמוק, יש משחק חוץ באירופה עוד לפני המחזור הבא ואז מגיעה אלינו לחולון אילת (שמענו שהאייפון הכי זול בעולם נמצא שם, יש על מה לדבר חברים?). נבוא ונלבש סגול צהוב ונצרח ויכינו תפאורה ונרצה לראות קבוצה מחוברת ושיש לנו עוד זרים שהגיעו לעונה הזאת מלבד טו הלוואי האדיר, ויהיה טוב.