שמו לא מופיע ברשימת חללי מערכות ישראל, מקום קבורתו לא נודע, ואם בכלל נקבר – זה היכן שהוא בארץ אויב מסוכנת. את זכרו מעלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רק מפעיליו לשעבר במודיעין הישראלי.
הוא היה צעיר בדואי חביב ונעים הליכות, שגויס כסוכן-לוחם לשורות המודיעין הישראלי אי שם בשנות ה-70. "רמקול" היה הכינוי שלו, כך קראנו לו. כן, גם בפניו. הוא היה צוחק מהכינוי שהודבק לו, לעתים פורץ בצחוק מתגלגל – אלו היו הפעמים היחידות שראיתי אותו צוחק.
כאשר הכרתי אותו, "רמקול" כבר היה אחרי ביצוע משימה רצינית ומסוכנת אחת בארץ אויב. הצלחתו ושובו בשלום נתנו את האות לעלייה בדרגה מבחינתו, ומעבר לשלב ביצוע משימות מורכבות יותר. "אתה תהיה החבר האישי שלו", הורה לי מפקד המרחב בפנים חמורות סבר כאשר זימן אותי לחדרו בוקר אחד. "אתם באותו גיל כמעט. תתקרב אליו, תבלה איתו, תדבר איתו. הוא זקוק לחברה ואתם הכי מתאימים. בסיום כל יום איתו, אתה רושם לי במחברת מיוחדת מה היה באותו יום. היכן הייתם, מה עשיתם, מה הוא אמר, איך התנהג, מה אתה אמרת לו ובכלל, מה האווירה הכללית איתו. את המחברת הזו רק אתה ואני רואים". רציתי לשאול כמה שאלות, אבל המפקד, איש רב עלילות בתחום הפעלת הסוכנים במודיעין הישראלי, היה קצר רוח ועצבני: "לא עכשיו. צא מיד למשימה שלך ונדבר בעוד שבוע".
"רמקול" קיבל אותי בחשדנות. כן, זו דרכם של הסוכנים כשהם נחשפים לפרצוף חדש שאותו לא הכירו קודם. במילים אחרות, הם רוצים להכיר כמה שפחות אנשים שמפעילים אותם, ולכן נתקלתי בתחילה בסירוב עקשני מצידו לכל קשר איתי. את הבעיה פתר אחד ממפעיליו, שנזכר לפתע: "הוא חולה על כדורגל ואתה הרי כדורגלן מצוין. תציע לו לשחק יחד, הכדורגל יחבר ביניכם".
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
רוצים להישאר מעודכנים?
ואכן, אחרי הצהרים באותו יום הגעתי עם כדור נוצץ. "רמקול" ראה את הכדור והתחיל להקפיץ על הרגל. כשהגיע תורי והוא ראה שאני מקפיץ הרבה יותר ממנו, כל המחיצות בינינו נשברו. אחרי משחק "שניים על שניים" בחצר המתקן שבו שהה (הוא ואני נגד שני מאבטחים) וכאשר "קרענו" לגזרים את יריבינו (בזכותי, כמובן), "רמקול" כבר התנהג אלייכאילו גדלתי איתו בשבט. "אנחנו אחים", הכריז וחיבק אותי, ואני? הנהנתי בחשש.
"האריות שקטים ובשנייה אחת, מתהפכים"
בשעת לילה מאוחרת שוחחו איתי מפעיליו. הם סיפרו לי על המשימה שאותה הוא עתיד לבצע, על מדינת האויב המסוכנת, על ההכשרה הקשה שיעבור ובעיקר על מה שמוטל עלי: להעניק לו את החברות, את רגעי השקט ואת הביטחון והשלווה הפנימית. "אני אוהב מאוד חיות, בעיקר את האריות. תגיד, יש גן חיות באזור? אולי נלך?" הוא סיפר באחת השיחות בינינו. הספארי ברמת גן, שהיה אז אתר בחיתוליו, היה הכתובת המתאימה. לא זוכר כמה פעמים היינו שם יחד, אבל ההנאה שלו היתה שווה הכל. הוא ביקש במיוחד להתעכב מול האריות, הביט בהם ארוכות, ואמר: "כמה שהם שקטים ורגועים, אבל בשנייה אחת הם מתהפכים. צריך להיזהר מהם".
ההכשרה שלו היתה קשה, ארוכה, מתישה ממש. כן, גם אני הייתי מותש. לילות ללא שינה, הגעה למקומות שרגל אדם כנראה לא דרכה בהם, שהייה ארוכה בשמש הקופחת, יובש, צמא, רעב. המפעילים שלו, אותם אלה שגדולים ממני בכמה שנים ואמורים להכשיר אותי בדיוק לאותה עבודה, לא עשו לו "הנחות". הוא עצמו גם לא ביקש. התפקיד שלי היה תמיד להכין את השקט שאחרי: משחקי שש-בש נעימים במתקן, בילוי בחוץ, מסעדה טובה ודאגה לשקט ולשלווה שלו.
בין לבין הטילו עליי מפעיליו "משימות דווקא". הייתי מציק לו במתכוון, בוחן אותו. הייתי "משכנע" אותו להיות חפיפניק קצת ולהקל ראש בנהלים או בהוראות ומנסה ללמוד עד כמה הוא שומר על מה שהודרך לעשות באופן מדויק. והוא? עשה הכל בדיוק לפי מה שאמרו לו, לפי מה שלימדו אותו. כן, זו היתה אחת מהתכונות שהכשירו אותו להיות סוכן-לוחם כה מוצלח.
הימים חלפו ו"שעת השין" הלכה וקרבה. שמתי לב שלאט אבל בטוח הוא מתכנס בתוך עצמו, שותק הרבה יותר מהרגיל. דיווחתי למפקד המרחב שענה לי: "זה טבעי. הוא חושש מאוד וככה בדיוק הוא צריך להתנהג".
ביום הגורלי שבו אמור היה "רמקול" לצאת ליעד, הענקנו לו מנוחה. יצאנו למקום שבו הוא אמור להיפרד מאיתנו, ובכל מהלך הנסיעה הוא שתק. ישבנו שנינו מאחור, הבטתי בו וראיתי עצב גדול. "לא בטוח שאחזור חי", אמר לי, "אבל אני נחוש לעשות הכל למען המדינה שלך".
בשעת לילה מאוחרת יצא "רמקול" למשימתו. הבטנו בדמותו המתרחקת בחשיכה הגדולה בסיוע אמצעי ראיית לילה וכאשר נעלם מעינינו, התברר כי נעלם לתמיד. מאותו רגע לא הגיע שום אות חיים ממנו, וכל הנסיונות החשאיים לבדוק מה עלה בגורלו – עלו בתוהו. ההערכה שלנו למה שקרה לו היתה ברורה. איש לא אמר מילה, אבל כולנו ידענו. השבוע, עם כניסת יום הזיכרון, אדליק כמו תמיד נר נשמה – גם לזכרו של "רמקול".
