בתחילת ספטמבר השנה נכנס אריאל בן סימון בן השלוש לראשונה בחייו לגן ילדים, לאחרי שכבר בגיל חצי שנה נאלץ להתמודד עם גידול סרטני ולעבור במהלך שנות חייו הקצרות חמישה ניתוחים. עם הכניסה לגן, והחזרה לשגרה מקווים הוריו אאוריקה ועדי בן סימון, שהימים הקשים שעברו מאחוריהם.
"כשאריאל נולד היינו בעננים", מספרת אמו אאוריקה, בעלת קליניקה לטיפולים קוסמטיים. אלא שהשמחה התחלפה מהר מאוד בעצב, אריאל הקטן לא הפסיק לבכות במשך ימים שלמים ובמשפחה לא הבינו מה קרה לתינוק. "השבועות הראשונים היו נוראיים, אריאל לא הפסיק לבכות וקדח מחום ומצאנו את עצמנו מגיעים לבתי חולים, נשארים לאשפוז ארוך ומשתחררים הביתה עם הידיעה שיש לו וירוס ושזה יעבור".
אאוריקה, בחושים אימהיים חדים, הבחינה בהתנהגות חוזרת של אריאל וביקשה לבדוק את הנושא. "אריאל כל הזמן הצביע על הפופיק שלו והיה לי ברור שמשהו שם מפריע לו. כשהוא היה בן חצי שנה, הגעתי איתו לבית החולים והתעקשתי שיעשו לו אולטרסאונד. בבית החולים סירבו ולבסוף רופאה אחת התרצתה ועשתה את הבדיקה. מהרגע הזה השתנו החיים שלנו".
אאוריקה, עדי והילדים
האב עדי ממשיך: "הבשורה הכי נוראית שהורה יכול לקבל היא שהילד שלו חולה בסרטן. בבית החולים עשו לו את האולטרסאונד והפנים שלהם נפלו: גילו לו בבטן גידול בגודל של 7.9 ס"מ, הבדיקות נשלחו לביופסיה ואנחנו רק חיכינו לתוצאות. במשך שבועיים הזדקנו כולנו ב-30 שנה. בימים הראשונים, בזמן שחיכינו לתוצאות הביופסיה, הרופאים סביב אריאל היו חסרי אונים, דיברו והתייעצו ביניהם בשקט, והדבר היחיד שעבר לנו בראש זה הנורא מכל".
אחרי שבועיים מורטי עצבים אכן הגיעו התוצאות הקשות, שהוכיחו מעל לכל ספק כי לאריאל בן החצי השנה יש גידול סרטני שהתפשט גם לכבד, "אבל הרופאים ניגשו אלינו בחיוך ודיווחו על הסרטן. כשתהינו לפשר החיוך, הם אמרו שמדובר בסרטן שיש לו תרופה".
איך ממשיכים מכאן?
"זה לא קל בכלל. ומי שיגיד אחרת הוא שקרן. אתה רואה את הבן שלך, תינוק, שעוד לא מכיר את העולם, מחובר לעשרות חוטים וצינורות ונאבק על החיים שלו ואתה חסר אונים. אין לך מה לעשות ואין שום דרך קלה להתמודד עם הדבר הזה. מהר מאוד החיים משתנים לחלוטין. היינו עושים משמרות בבתי החולים חצי יום אני וחצי יום אאוריקה. ישבנו למיטה של הילד כשבבית יש לנו ילד בן שלוש וחצי שלא רואה את ההורים שלו בכלל ולא מבין מה קורה. נקודת השבר הייתה כשבננו הבכור שאל אותי יום אחד למה עזבנו אותו. שם נשברתי ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם ואז החלטנו שאנחנו מחלקים את הזמן איתו – אני לוקח אותו בבוקר לגן ואאוריקה מחזירה אותו אחרי הצהריים כדי שהוא יבלה מספיק זמן עם שנינו".
ומה קורה בתא המשפחתי?
"הכל מתפרק לרסיסים. אאוריקה הפכה להיות פקעת עצבים ואי אפשר היה לדבר איתה בכלל. אני הפכתי להיות אדיש לכל מה שנעשה סביבי. היינו בטיפולים זוגיים, טיפולים עם הילד וסדנאות שונות".
רוצים להישאר מעודכנים?
"במהלך כל הזמן בבית החולים היתה לי מטרה אחת ויחידה – לילדים יש זיכרון רגשי עד גיל שנתיים – החלטתי שלמרות הכל, הילד שלי יהיה שמח. הגעתי מדי יום למחלקה עם גיטרה, ניגנתי ושרתי לו וגרמתי לו לצחוק. אאוריקה לא הפסיקה לבכות ונשברה לרסיסים. היינו בבית חולים במשך שבעה חודשים וזה פשוט גמר אותנו".
ואיך מסתדרים כלכלית?
"עזבנו את העבודה, עשינו משמרות בבית החולים – אין דרך אחרת. בזבזנו את כל החסכונות. היה לי מזל גדול שהחברה שבה עבדתי המשיכה לשלם לי משכורת בכל חודש וזה לא דבר מובן מאליו לחלוטין. הכרנו בבית החולים עשרות הורים שאיבדו את כל כספם. אין חוק בישראל שאומר שאם הילד שלך חולה סרטן אתה חסין מפיטורים או משהו כזה. פשוט נורא. אחרי שסיימנו את הטיפולים והניתוחים נשארנו עם חובות ומצאתי את עצמי עובד בכל עבודה, כולל הובלות ונקיון חדרי מדרגות, כדי לשלם את מה שצריך".
במהלך תקופת הטיפולים והאשפוז של אריאל בבית החולים וכדי קצת לברוח מהמציאות הקשה שפקדה אותה, אאוריקה החליטה שהיא לא חוזרת לעבודתה הקודמת כסייעת במרפאת שיניים ומתחילה ללמוד ב"נייל סטודיו". "הבנו שהכי נכון יהיה שהיא תעבוד מהבית", מסביר עדי ואאוריקה מוסיפה: "כיום יש לי קליניקה משלי בראשון לציון שבה אני עושה מניקור, פדיקור, לק ג'ל וטיפולים נוספים, והשבוע פתחתי סניף נוסף שלי בכיכר ויצמן בחולון".
"חשוב לי להעביר את המסר, שעם המון אמונה וכוח אפשר לצלוח משברים כאלה ותקופות קשות", מסכמת אאוריקה ומוסיפה: "כל מה שלמדתי בעקבות מה שעברתי במהלך הטיפול בבני אני מנסה להעביר היום ללקוחות שלי. סבלתי מחרדות ופחדים והיום אני מטפלת באמצעות שיטות שמסייעות להתגבר על חרדות".
