אנחנו נפגשים באחד הימים הכי חמים של השבוע, רפי וזאנה, במכנסיים קצרים, חולצת פולו והמון שיק, מכניס אותי למשרדו במחלקת התרבות והאמנות בעיריית חולון, לא לפני שהוא מסתחבק עם הפקידות בעירייה שנקרות בדרכו. כשאנחנו סוף סוף מתיישבים, אני מגלה שווזאנה הוא איש של ניגודים. מצד אחד, הוא צועד במצעדי גאווה ומצד שני, מצהיר באופן חד משמעי ש"בחולון לא יהיו מצעדי גאווה". הוא מכיר בזכויות ובחובות של התושבים אבל לא נכנס לעניינים פוליטיים קטנים ומעדיף להישאר תמיד בצד, נוגע ולא פוגע.
למי שלא מכיר את השם, נספר שוזאנה, עוזר מנכ״ל עיריית חולון לתרבות ואמנות, נשוי ואב לילד, הוא זה שעמד לפני שנה מאחורי התערוכה "גלבי" לזכרה של עפרה חזה, גיבורת הילדות שלו. "זו הפעם הראשונה שעשו תערוכה לזכרה, שלא עסקה בתככים, מזימות ורכילות. למשפחה היו שמלות של החתונה, של טקס הגראמי ושל אירועים משמעותיים נוספים בחייה של חזה, ולשמחתנו הם שיתפו פעולה וזה יצא מופלא", הוא מספר.
בימים אלה הוא כבר עמל על תערוכה חדשה שתביא את הגלאם של צביקה פיק לחולון. "המעורבות של צביקה היא מאוד מוגבלת – הוא הסכים לפרויקט והצגנו לו מה אנחנו מתכננים לעשות והוא הביע עניין לשיתוף פעולה, אבל הרעיון והביצוע הוא לחלוטין שלנו".
למה בחרת בצביקה פיק?
"צביקה פיק הוא אייקון תרבותי ומוזיקלי, אדם שהכתיב פה אופנות. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, הוא שייך לדור האמנים שלוקחים את עצמם ואת העבודה מאוד ברצינות וזה יבוא לידי ביטוי בתערוכה".
גם פיק וגם חזה שייכים לעולם הבידור, לתרבות הפופולארית.
"אנו מפיקים הרבה פרויקטים תרבותיים שפונים לכל סוגי האוכלוסיה. אין שום פסול בתרבות פופולארית ואין שום דבר רע בעממי, ואני מאמין שצריך לפנות גם לציבור שלא הולך לקונצרטים ולאופרה".
והקהל החולוני מגיע לתערוכות?
"אפשר להגיד שהמבקרים שלנו מורכבים מ-50% תושבי חולון ו-50% תושבי המדינה שמגיעים לכאן".
לפני כחודשיים וזאנה היה האחראי למהלך ההיסטורי של תליית דגלי גאווה מעל מוסדות רבים בעיר וביניהם עיריית חולון. המהלך שזכה לסיקורים רבים הסתיים בקול ענות חלושה, כשלאחר מספר ימים הדגל הורד. "אם הדגל היה לתקופה קצרה או יותר, זה לא רלוונטי", הוא מסביר."אני בעד להתחשב בדעות של האחר ואם הסרת הדגל היטיבה עם האוכלוסיה שפחות נעים לה לראות את הדגל, אני בעד".
אז למה בכלל להניף את דגל הגאווה?
"זה כמה שנים שמתקיימים בחולון מפגשים של ארגוני להט"ב כמו 'איגי' למשל, וכמו שקורה בכל העולם וגם בחולון, הקהילה דורשת את זכויותיה. גם בחולון יש זוגות ויש משפחות של גייז שמתמודדים עם שאלת האימוץ ועם סוגיות אחרות שנוגעות לחייהם. הם נפגשו איתי במרכז הצעירים בעיר והם הביעו עניין ורצון שתהיה ניראות סביב חודש הגאווה. אני קיבלתי את דבריהם ופניתי לכלל מרכזי התרבות בעיר ולבתי הספר, ביקשתי מהם להניף את הדגל ולשמחתי, הם נענו לפנייה".
וזאנה. להשתלב, לא להתבדל
אז יש הומופוביה בחולון?
"באופן חד משמעי – לא, אין שום הבדל בין חולון לתל אביב ברמת הביטחון לקהילת הלהט"ב ואם מישהו מדמיין שיותר בטוח ללכת בתל אביב, אז זה לא נכון. העניין הוא שהסיקור לו זוכים מקרים הומופוביים בפריפריה הוא גדול יותר".
האם אתה באופן אישי סבלת מגילויי הומופוביה בעירייה?
"כן, לצערי זה קרה פעם או פעמיים. סיטואציה אחת לא נעימה זכורה לי במיוחד. הושטתי למישהו יד ללחיצת היכרות והוא נרתע ולא לחץ את ידי. זה היה מפתיע וקצת הייתי בהלם מהתגובה, אך עברתי מיד הלאה לדברים החשובים, ובסופו של דבר העמדתי אותו בחור על מקומו ולא נראה לי שיש לו בעיה ללחוץ לי את היד היום. כן, פה ושם אתה נתקל באנשים בוטים".
אז מדוע אתה מתנגד למצעד גאווה בעיר?
"אין סיבה לצעוד בחולון ואין סיבה לקיים יותר ממצעד אחד בישראל. כדי להשיג מטרה מסוימת, צריך להתאחד ככוח עם השפעה. אי אפשר לבוא ולדרוש משהו שאתה רוצה בכמה שפות. אני לא רואה כל סיבה שמונעת מבני נוער בקריית שמונה להגיע למצעד בתל אביב פעם בשנה".
ומה עם בתי קפה שמיועדים לקהילה, יש לזה מקום בחולון?
"לא. בכלל, למה צריך מקום שהוא 'גיי פרנדלי'. צריך להשתלב ולא לבדל את עצמך. חשוב יותר בעיני להשתלב במסגרות חינוכיות מאשר במסגרות פנאי".
וזאנה, נשוי טרי לאנדריי, בן זוגו זה 14 שנה, מגדל בהורות משותפת את בנם בן השמונה חודשים. "אמו של הילד שלנו גרה בחולון והכל נעשה בתמיכה מלאה של כל המשפחות. לפני שש שנים התחלנו את התהליך המשותף של הפריות, היינו בטוחים שזה ייקח הרבה פחות זמן, אבל בפועל עברנו המון רופאים והוצאנו המון כסף ובסוף זה הצליח".
ובעניין הורות, מה דעתך על המאבק הנוכחי להכרה בזכויות האימוץ לגייז במדינה?
"ברור שיש להשוות את זכויות הגייז לזכויות של שאר האזרחים. אין סיבה שלא יתאפשרו לנו אותן זכויות במדינה שלי עם התקציב שלי ועם אורח החיים שאני בחרתי".
