לא היה אדם בחולון שלא הכיר את רות וולטשנסקי ז"ל, מייסדת עמותת "גג לחיות" הממוקמת בחולון.
רות נולדה ב-1917 בגרמניה והגיעה לארץ עם עליית הנוער. התגייסה לצבא הבריטי ומשם החלה ללמוד אומנות בבית הספר הגבוה לאומניות בבצלאל. לאחר לימודיה החלה לעבוד בבת ים כמורה לאומנות בבית ספר יסודי.
לא היה תלמיד שלא היה כרוך אחריה. היא דאגה לתלמידים שלה באופן שלא היה מקובל אז. הדבר התבטא בביקורי בית, אם היה צורך לרכוש ספר או ילקוט או אפילו ארוחה חמה לילד, ביתה היה תמיד פתוח לפני תלמידיה.
אין הרבה תלמידים שמלווים את מורתם כל חייהם. מגיעים לבקר כמה פעמים בשבוע ודואגים לכל צרכיה, בדיוק כפי שהיא דאגה להם. הם לא שכחו. הם גם היו איתה עד ליום מותה, מחזיקים את ידה.
רות הייתה אישה הייתה אינטליגנטית ביותר, אך ערירית. מעולם לא נישאה ולא נולדו לה ילדים, היא החליטה להקדיש את חייה לטובת המסכנים ביותר שיש – בעלי החיים.
רות לעולם לא הייתה מסרבת לקבל כלב לביתה וגם אם היית נוקש על דלתה ב-04:00 לפנות בוקר, היא אספה אותם אליה באהבה, טיפלה, שיקמה וחיפשה להם בית חדש.
גם לאחר אימוצם, הייתה שומרת על קשר עם המאמצים. כל כספי הפנסיה והביטוח הלאומי שנועדו להבטיח את זקנתה, הוצאו על בעלי החיים. גם אם מעולם לא יכלה לרכוש לעצמה בגד חדש, או מאכל מיוחד. בעלי החיים תמיד היו הראשונים בתור.
לבעלי החיים הצטרפו אט-אט ילדים ונוער שלא השתלבו בחברת ילדים אחרים. ילדים אשר נודו מחברת בני כיתתם. אצל רות הם מצאו חברה וחברים חדשים שהמאחד ביניהם היא הנתינה לבעלי החיים.
רות נפטרה בגיל 78. לאחר מאבקים של שנים ברשויות שיאפשרו לה להקים בית מחסה לבעלי חיים נזקקים.
אטל רוזנברג, מנהלת עמותת גג לחיות בחולון, מספרת: "ביום מותה, ישבנו ליד מיטתה. היא ביקשה שניתן לה יד ונישבע בפניה שלעולם לא נוותר על החלום שלה. ואכן, נשבענו. היום, אני ושאר מנהלי העמותה שהם "ילדי" רות, מנהלים את העמותה בדרך של רות. מגשימים כל יום את חזונה. רות לא זכתה לראות את המקום שהוקם לזכרה. היום, 20 שנה למותה, אנחנו לעולם לא נשכח אותה".
אישה עם לב ענק. רות וולטשנסקי זכרה לברכה
