הסייעות בחולון פתחו השבוע (שני) במאבק לשיפור תנאי העסקתן. סיפורה האישי של הסייעת מ' מובא בשורות הבאות: "למה כל המינימום הזה אם אנחנו נותנות מקסימום?", היא שואלת. הנה דבריה:
שמי מ', בת 47, אמא לשני מתבגרים, גרושה, גרה בחולון כל שנותיי. כשהייתי קטנה גדלתי בבית חם , אוהב, מכבד ומכיל – חיים רגילים ביותר, אבל לנושא הלימודים פחות שמו דגש אצלנו. לימודים אקדמיים זה היה משהו שהוריי ז"ל לא הקפידו עליו. מה שהיה חשוב בזמנו היה "להביא פרנסה הביתה". מוכר לכם?
לימים, כשחיפשתי עבודה ראויה, תמיד נתקלתי בבקשות לתעודות המוכיחות את כישורי. לא הספיקו להם התעודות המקצועיות שלי, כולם ביקשו תואר אקדמי. כש"התעוררתי" ורציתי ללמוד באוניברסיטה, כבר נכנסתי ללופ אחר לחלוטין שלא אפשר לי מימון עצמי לתואר. החיים כמו שהחיים יודעים להוביל, הובילו אותי לעבודות שבהן נאלצתי להתפשר המון. הרגשתי במכשול מיידי ברגע שרציתי להתקדם (גם בשכר) כי לא היתה לי תעודה אקדמית, דבר שגרם לי לתסכולים רבים הן בפן האישי ומן הסתם גם בפן הכלכלי. עד לנקודת האור שבה התאהבתי בתחום החינוך המיוחד.
נפתח בפני עולם מסקרן ומגוון שהקסים אותי כליל. כיום אני מתחילה שנה שלישית בבית ספר יסודי מוביל בחולון המשלב 4 כיתות קטנות (אני סייעת בכיתת ASD), עם צוות חינוכי ומשפחתי שמתחיל במנהלת מיוחדת במינה וכלה באב הבית המסור וכל מה שבאמצע.
אני, וכך גם כל חברותיי למקצוע, נותנות את הלב והנשמה כדי שאותם ילדים, שלא מבחירה נולדו עם מוגבלויות או נכויות שונות, יוכלו ויצליחו להרגיש שווים או לכל הפחות להשתלב בקהילה. עבודה לא פשוטה בכלל, עבודה שהיא מסירות נפש, עבודה עם שליחות, עבודה שבה יום אחרי שילד אוטיסט היכה בי וגרם לי לפצע, אני מגיעה למחרת ליום חדש עם הכלה של מאה אחוז. הכי חשוב לי שאני מאוד אוהבת ומרוצה ממה שאני עושה. בחינוך המיוחד לגווניו מצאתי את עצמי לראשונה מקבלת הכרה, החל מהצוות הניהולי וכלה בילדים עצמם, וזה מה שמילא בי כל חלל.
עד לפני מספר שנים, הסייעות היו מועסקות ישירות על ידי עיריית חולון, אבל כיום אנחנו מועסקות דרך חברה בת של העירייה, מה שאומר שזכויותינו מאוד מצומצמות ומשכורותינו עוד יותר. לא קל להיות אם יחידנית עם שני מתבגרים שגרים איתי ב-40 מ"ר. משכורתי מגיעה בערך ל-4,500 שקל + מזונות מינימום. שוב מעגל ההישרדות של ילדותי מכה בי, וואני שואלת: מדוע יש מציאות כזו שבשנת 2018 שכרה של סייעת יהיה מינימום ותנאי העסקתה יהיו מינימום? למה כל המינימום הזה אם אנחנו נותנות מקסימום?! איך הגענו אנחנו למצב שבו תפקיד כה משמעותי בחייהם של אותם ילדים ומשפחותיהם יהיה מוזנח? האם זה צודק?
בין עמי אני יושבת, רואה ושומעת את חברותיי למקצוע: אמהות צעירות שיוצאות לעזור בפרנסת הבית או סבתות קשות יום שזוהי הכנסתן היחידה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לא קלות. אני צועקת בקול היכן שניתן, אנא, בואו נשנה את המעוות, בואו תעזרו לנו לעזור לאלה שצריכים אותנו! בואו נשנה מציאות מתבקשת, שבה לצערי אשלח את ילדיי לעזור בפרנסת הבית במקום לתת להם לצאת וללמוד וכך לצאת ממעגל ההישרדות הכפוי הזה. לעתיד צודק, בריא, ונאור, אייחל לשינוי חשוב בגישה שיוביל לשינוי חברתי וצודק הרבה יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתוך כך, הקואליציה הארצית להעסקה ישירה החליטה לחשוף את המקומות הציבוריים בחולון ובאר שבע בהם מועסקים עובדות ועובדי קבלן, ולהעלות את המודעות לבעייתיות שבהעסקה קבלנית. זאת, כחלק מפרויקט כולל להעלאת מודעות להעסקה קבלנית, לקראת הבחירות המוניציפליות ברשויות נבחרות ברחבי הארץ. היום (רביעי) החל מהשעה 15:00, פעילי הקואליציה הארצית להעסקה ישירה ייקחו חלק בפעילות סימון מוסדות ציבור בחולון המעסיקים עובדי קבלן.
מעיריית חולון נמסר: "מנכ"ל העירייה שוחח עם נציגות הסייעות והבטיח לבדוק את טענותיהן. הוא ייפגש איתן לשיחת המשך בשבוע הבא".
