לפני חודשיים, בעיצומו של גל הקורונה, הגיעה ענת וינריב אל מחלקת הקורונה של בית החולים וולפסון. תחילה אושפזה במחלקה יחד עם בעלה, אולם בתוך ימים אחדים החל להדרדר מצבה עד שהגיעה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת.
וינריב, בת 69, אם לשניים וסבתא לארבעה, נדבקה בנגיף בתחילתו של גל הקורונה בישראל. לדבריה נדבקה ככל הנראה במהלך שהייתה בטיול מאורגן במצרים. "בעלי קלמן ואני היינו בטיול במצרים בתחילת חודש מרץ", היא מספרת, "ככל הנראה נדבקנו מהמלווה המצרי של הטיול. הוא היה בקבוצה הקודמת שבה שלושה מטיילים חלו. התחלנו להרגיש רע והקדמנו את החזרה שלנו. כמעט כל הקבוצה חלתה".
כשהגיעו בני הזוג לארץ, נבדקו ונמצאו חיוביים לנגיף. בהמשך אושפזו במחלקת הקורונה של בית החולים וולפסון. "הרגשנו שאנחנו הולכים לכמה ימים לבית חולים וחוזרים הביתה", היא ממשיכה, "אושפזתי במחלקת קורונה ב'. זו הייתה מחלקה שרק פתחו אותה. לקחו אותנו לשם ופתחו מחלקה חדשה. היה יחס נהדר".
אולם מצבה של ענת החמיר בתוך מספר ימים. "היה לי קוצר נשימה. אני לא ממש הרגשתי את זה, חשבתי שזה בעייתי רק כשאני מדברת. עשו לי צילום ריאות וראו שהמצב שלי מדרדר. אמרו לי שהמערכות מתחילות לקרוס והכניסו אותי לטיפול נמרץ", מספרת ענת.
"התחלתי להיפרד מהילדים. נתתי להם כל מיני הוראות ואמרתי להם שיקברו אותי איפה שמתאים להם. הרגשתי סוג של דחיפות להגיד להם דברים שלא הספקתי", היא אומרת, "אבל לא ממש הבנתי את ההידרדרות".
בהמשך היא הורדמה והונשמה למשך עשרה ימים בהם הייתה בסכנת חיים. "היו לי בין 10 ל-20 אחוז של הישרדות. 10 ימים הייתי מונשמת ופעמיים קיבלתי דלקות ריאות", אומרת ענת.
בזמן שהייתה תחת הרדמה ניסו בני משפחתה של ענת להעניק לה חיזוקים רוחניים מבחוץ. "נכנסתי עם מכתבים שכתבתי והקלטות של הנכדים שדיברו. נתנו לה טאבלט כדי שהיא תוכל לראות אותם. נתנו לה עידוד נפשי ורוחני", מסביר בעלה, קלמן ומוסיף: "אומרים שמי שמורדם ומונשם שומע את הקולות ומתייחס. יש שינוי במהירויות ובדופק. ראינו את זה עליה. ביום הראשון שהיא התעוררה שלחנו לה מכתב שד"ר זיו רוזמן הקריא לה את שני המכתבים וזה הוסיף לה כוח נפשי".
מפגש תודה על הצוות הרפואי בוולפסון. מימין לשמאל: רדה וזהבית (עובדות סוציאליות), ד"ר מנחמי, ענת וקלמן וינריב
רוצים להישאר מעודכנים?
גם לאחר שהתעוררה מההרדמה מצבה של וינריב המשיך להיות קשה. "הייתה לי נפילת חמצן וההתעוררות עצמה לקחה חמישה ימים בהם הייתי מחוברת לזונדה ודיברתי כל מני שטויות. לא נשמתי טוב והם רצו להרדים אותי שוב", היא מספרת.
לאחר שמצבה התייצב, הועברה ענת למלון דן פנורמה אל המשך הטיפול. היא מספרת כי במקום הייתה אווירה טובה אך יחד עם זאת הגעגועים הביתה כבר דבקו בה וחוסר המודעות מתי תשוב הקשו עליה. "הייתה אווירה טובה ועזרה הדדית. היו צעירים חרדים שעזרו למבוגרים, הם עזרו לי להחליף מצעים במיטה. אני לא ידעתי מתי אני אצא משם. היו אנשים שקיבלו תשובה שלילית ואתה לא יודע מתי תצא", היא מספרת, "אני רציתי לצאת כי לא הייתי בבית הרבה זמן רציתי לראות את הילדים והנכדים. בתוך המלון כל אחד מחליט לעצמו. אתה רוב הזמן לבד בחדר ויכול לרדת לאזור הציבורי יותר עם מסכה. אין יוצא ואין בא. אני רק יכולתי לקבל חבילות מהבית".
לאחר כמעט חודשיים מחוץ לבית, השתחררה ענת וחזרה לביתה. כעת היא מסכמת את התקופה הקשה והמפחידה שעברה: "לא חשבתי שאדרדר והידרדרתי. רוב אנשים שנפטרו הם מבוגרים. אני קיבלתי את החיים שלי במתנה בזכות הטיפול המוסר של הרופאים והאחיות בוולפסון", היא אומרת, "היו לי סיכויי הישרדות נמוכים מאוד ואני פוחדת להידבק שוב. לדעתי הרפואה בארץ היא יוצאת מן הכלל ואני חושבת שמשרד הבריאות טיפל בזה מצוין. הניסיון שלי אומר שאפשר להידרדר בקלות ולכן אני חושבת שהסגר היה דבר נכון. אנחנו צרכים להיזהר יותר עד שיימצא חיסון".
