"הניתוח לשינוי מין הפך אותי לאישה אמיתית וחופשיה"

אפרת תילמה היא מחלוצות הטרנסג'נדריות בישראל. היא נולדה בשנות ה-50 למשפחה של הורים שהתגרשו וכבר בגיל 14 הבינה שהיא רוצה להיות אישה. על התהליך שעברה ועל היחס המחפיר שקיבלה מהממסד ומהחברה היא מספרת בסדרת הדוקו המרתקת, "שיחת בנות", המשודרת בימים אלה בערוץ 8 בכבלים ובהצגת התיאטרון "לזאת יקרא אישה".

"להורים שלי לא היה אכפת ממני, אמא שלי עזבה את הבית עם אחותי ואני נשארתי עם אבא, שהיה בעיקר עסוק בשברון הלב שלו. בגיל 14 הכרתי את גילה גולדשטיין, הפכנו להיות חברות טובות שעוזרות אחת לשנייה ובעיקר מגוננות זו על זו", היא מספרת היום ממקום מושבה בבת ים.

אפרת מתארת את חוויותיה עם חברתה גילה גולדשטיין ז"ל, שחקנית, אמנית וזמרת ישראלית, שנחשבה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, ובמהלך חייה הפכה לאחד האייקונים הגדולים של קהילת הלהט"ב בישראל: "היא הכירה איזה רופא בתל אביב שהביא את ההורמונים, המינון היה נמוך ואנחנו חשבנו שאם נזריק המון זה יהיה תהליך מהיר יותר, אבל זה לא ממש קרה. השינויים הורגשו אבל נראינו מוזרות".

"קראו לנו בשמות גנאי"

"השוטרים היו מכים אותנו"

בסוף שנות ה-60 בישראל, אפרת וחברתה גילה גולדשטיין נחשבו למוקצות וספגו יחס קשה ומשפיל מהממסד ומהחברה: "השוטרים היו מכים אותנו, עוצרים ומתעמרים. ברחוב היו קוראים לנו בשמות גנאי כמו הומואים וקוקסינליות ולא יכולנו לעשות שום דבר נגד זה", היא מתארת בכאב. אלא שאז היא החליטה לעזוב את ישראל הקטנה. "חברה אמרה לי שאני לא יכולה להישאר כאן. סבתא שלי, שגרה אז בברלין, הבינה שאני במצוקה ולא ממש ידעה מה הסיפור, ושלחה לי כסף כדי שאפליג אליה באוניה. החלטתי לעצור באנטוורפן, בלגיה, כי שמעתי מחברות שזה מקום מצוין לטרנסג'נדריות. שם למדתי את יכולות השירה בפלייבק ואת הריקוד ומשם המשכתי לאמסטרדם". באמסטרדם עבדה במועדוני חשפנות כדי לחסוך כסף לניתוח, "הניתוח לשינוי מין שהפך אותי לאישה אמיתית" היא מספרת. את הניתוח עברה אצל רופא מומחה בקזבלנקה "ואז לראשונה הרגשתי אישה חופשיה".

איש לא ידע שהדיילת היא גבר לשעבר

בהמשך עבדה כדיילת אוויר בבריטיש אירווייס למעלה מ-22 שנה שבמהלכן שמרה את עברה בסוד. "אני אישה לכל דבר, העניין הזה הוא מאוד פרטי והוא שלי, ולא הרגשתי צורך לשתף את העולם", היא אומרת. מאורח יותר הכירה אפרת את מי שלימים יהיה בעלה שממנו תתגרש לבסוף. "הכרנו בברלין, והוא חיזר אחרי, אני פחות רציתי אותו אבל מהר מאוד התאהבתי באופי שלו, ושנה אחרי שהתחלנו לצאת באופן רשמי, סיפרתי לו על העבר שלי כי האמנתי שהוא מוכרח לדעת. לשמחתי, הוא ענה לי שהכיר אותי כאישה וכל מה שהיה קודם מבחינתו לא רלוונטי. התחתנו וגרנו באוסטריה, ניהלנו עסק משותף אבל בשלב מסוים מאסתי  בנישואים, התגרשנו וחזרתי לישראל".

כשהגיעה לישראל, התמקמה בבת ים, שם היא גרה עד היום, ובתקופת מלחמת צוק איתן החליטה שהיא רוצה להתנדב. "נזכרתי איך כשרציתי להתגייס, זרקו אותי מהצבא וקראו לי הומו מסריח, אבל החלטתי שזו המדינה שלי ואני רוצה לתרום". כשבדקה באינטרנט אפשרויות להתנדב, גילתה שבמשטרה, אותו גוף שהשפיל אותה עד עפר 40 שנה קודם לכן, מחפשים מתנדבים. "מיד שלחתי להם בקשה וכמה ימים אחרי הגעתי לראיון, התקבלתי והתחלתי את הקורס. אחרי שלוש שנים במשטרה גילו על העבר שלי כגבר, זימנו אותי לשיחה וביקשו ממני להשתתף בסרטון תדמית. מובן שהסכמתי", היא אומרת. בהמשך קיבלה תעודות הוקרה מהמשטרה על התנדבותה ו"זה מבחינתי היה הרגע הכי מרגש בחיים שלי", היא מוחה דמעה.

בהצגה "לזאת יקרא אישה". זכרונותיה של טרנסג'נדרית

"היחס לטרנסג'נדריות בישראל הוא עדיין מחפיר"

כאמור, בימים אלה היא מופיעה בסדרה התיעודית המרתקת, "שיחת בנות", המשודרת בערוץ 8 בכבלים. במקביל, היא העלתה את זכרונותיה הרבים על הכתב ואלה תועדו למחזה בשם "לזאת יקרא אישה" על ידי יונתן קלדרון. "חברה אמרה לי פעם שאין שום היסטוריה של הנשים הטרנסג'נדריות בישראל והחלטתי לכתוב את כל הזכרונות שלי. חוויתי הכל מחדש דרך הכתיבה". לדבריה, כשעלתה ההצגה, שאותה ביימה רקפת בנימין, במרכז הגאה, היא זכתה לקיטונות של בוז ודווקא מחברותיה הטרנסג'נדריות. "דווקא אלו שמהן ציפיתי להיות איתי, הן אלו שהכי פגעו בי, האשימו אותי שאני שקרנית ושברחתי מהארץ. אני לא מבינה, עשיתי משהו לא טוב? אני מנסה להעלות את המודעות לנושא ואני חושבת שדווקא עכשיו, כשמשרד הפנים החליט לאחרונה להקפיא את האישור לשינוי זהות מגדרית, ההצגה הזו רלוונטית מתמיד. היחס לטרנסג'נדריות בישראל הוא עדיין מחפיר, רובן פונות לעסוק בזנות כי אף אחד לא מוכן לקבל אותן לעבודה והן נמצאות ברמת הדירוג הנמוכה ביותר. לא מתייחסים אליהן, לא נותנים להן הזדמנות שווה ומדובר בעוול שעושים לקהילה שלמה".