בעקבות שביתת המתמחים והנסיונות האחרונים להגיע לפשרה, העלתה אתמול (שבת) מנהלת בית החולים וולפסון , ענת אנגל פוסט חושפני שקורה לפתור את המשבר לטובת כולם.
נכון, אני עכשו מנהלת בית חולים. אבל לא שכחתי מעולם את תחילת הדרך לכאן, כמתמחה ברפואה פנימית. ואני מביטה אחורה על תקופת ההתמחות שלי ברגשות מעורבים, וזוכרת אותה כאילו הייתה היום
אחרי תורנויות שנמשכו 30 שעות ברציפות, הייתי הולכת הביתה ברגל, כדי לנרמל את העולם שלי בחזרה ליומיום, לצלילים ולריחות ולעוברי האורח ברחוב. הכל היה כבר באוטומט אחרי כלכך הרבה שעות ללא שינה. בדרך הייתי עוברת בגן של הבת שלי, שהייתה כמעט בת שנתיים, ואוספת אותה מוקדם מהרגיל, שמחה על כך שבניגוד לימות השבוע האחרים של ההתמחות, שבהם לרוב היא הייתה נשארת הילדה האחרונה בגן, הפעם היא זוכה לצאת לפני כולם, ואני, אמא שלה, אוספת אותה מהגן, ולא סבא/סבתא/שכנה/מטפלת. אני.
הייתי עייפה מאד אחרי התורנות, ובטקס קבוע, שגם היא אהבה, היינו הולכות שתינו ביחד לישון שינת צהריים. כאילו אין מחר, כאילו אין התמחות, כאילו אין לי מטופלים שאני אחראית עליהם, כאילו אני לא צריכה לקרוא מאמרים ואת הספר וללמוד את המחלות שלהם, כאילו אני לא צריכה להיות מוכנה לעוד כמה שעות, כשאחזור למחלקה לדאוג להם ולטפל בהם ולהקשיב להם וללוות אות רגעים הללו היינו רק היא ואני בתוך החלומות המרגיעים.
אז עברו עשרים שנה, והנה הגיע הזמן. יש הרבה שינויים שכולנו במערכת מבינים שצריך לעשות במתכונת עבודת הרופאים, כולל בקיצור שעות עבודה רצופות, אבל לא רק, ורוצים לעשות אותם.הדרך לשם החלה עם המתווה לקיצור שעות עבודת מתמחים במקצועות מסויימים בבתי חולים בפריפריה. חשוב להמשיך את הדרך, אבל חשוב לפעול בצורה מושכלת, שמערבת שיח משותף ומעמיק של כולם, וכוללת תוספת משאבים משמעותית, כדי שהשינויים שנעשה עכשו, יהיו בני קיימא גם בעתיד הרחוק. כשהמתמחים והמתמחות של היום יהיו המנהלות והמנהלים של בתי החולים והמחלקות …
