"מאותו יום נוראי שלי כואב לי לשמוע על אלמנות צעירות. זה מחזיר אותי אחורה"

עצב שלא נגמר: גם 52 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, אנשים שאיבדו את יקיריהם וכאלו שנלחמו בה, לא יכולים לשכוח את אותם רגעים קשים. כזו היא חדוה קובדלה מרעננה שאיבדה במלחמה את בעלה שמעון ז"ל.

חדוה ושמעון קובדלה עברו לרעננה תשעה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, שלושה חודשים בלבד לפני שנולדה בתם פולי. שמעון היה חייל בחיל הנדסה ושירת גם במלחמת ששת הימים. במלחמת יום כיפור לחם כחייל מילואים כנהג זחל"מ ביחידת הנדסה שחברה לכוחות שריון. הם לחמו במובלעת הסורית מזרעת בית ג'אן שברמת הגולן, שם נהרג שמעון ב-12 באוקטובר 1973, בחול המועד סוכות, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, בהיותו בן 28 בלבד.

גם 52 שנים אחרי, חדוה זוכרת בפירוט את הרגע העצוב ששינה את חייה: "הגיע אלי נציג מקצין העיר עם רופאה שהתלוותה אליו וראש המועצה דאז ובישרו לי את הבשורה הנוראית מכל שלא רציתי להאמין לה. חשבתי שאולי הוא פצוע אבל הם אמרו לי ששמעון נהרג וגם האמת שלא היה להם יותר מדי מה להגיד".

חדוה מצאה את עצמה אלמנה צעירה עם ילדה בת חצי שנה, והיא זוכרת היטב  את התמיכה שקיבלה מתושבי רעננה: "זאת הייתה תקופה קשה מאוד. אמי נפטרה כשהייתי נערה ולאחר שקרה האסון הנוראי אבא שלי עבר מרמת גן להתגורר איתי בבית שעברנו אליו ברעננה, זמן קצר לפני המלחמה. אני זוכרת שהייתה התנדבות גדולה מאוד מהתושבים במושבה לעזור לי ולתמוך בי, חלקם כבר לא בחיים היום. הם עזרו לי, לקחו את הילדה לטיולים ונתנו לי עזרה נפשית ותומכת".

שמעון מונצח באנדרטה ברחבת בית הנוער ברעננה וביד לבנים. חדוה מספרת על יוזמה של העירייה שמרגשת אותה כל שנה מחדש ועל ההנצחה שחשובה לה במיוחד: "ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל העירייה מבצעת יוזמה מרגשת כאשר היא מחליפה את שמות הרחובות לשמות של חללי צה"ל שנפלו במלחמות. זה מאוד מרגש וזה מונצח בכל העיר. בנוסף, פולי בתי מנציחה את אביה בכך שהיא מרצה בבתי ספר תיכוניים על אביה ומספרת את סיפורו. היא גם כתבה טורים לזכרו בעיתונות ונאמה בעצרת המרכזית לפני מספר שנים ברעננה. חשוב לנו לספר עליו כדי שלא ישכחו אותו".

מה הזיכרון האחרון שלך משמעון?

"בזמן המלחמה קיבלתי 4 גלויות שהוא שלח וכמובן שאני שומרת אותן באלבום. אני שלחתי לו בחזרה 5 מכתבים בדואר הצבאי. לאחר המלחמה התברר לי שהוא לא זכה לקרוא אף אחד מהמכתבים ששלחתי והצבא החזיר לי אותם".

מה את יכולה לספר על שמעון?

"היינו חברים שנתיים וחצי עד שהתחתנו בשנת 68. גרנו ברמת גן וחצי שנה לפני המלחמה עברנו לרעננה. שמעון היה בחור שמח. אהב מאוד את החיים כמו חבר'ה בני 20 בגילו, היה הרוח החיה, בעל חוש הומור. הוא מאוד אהב את פולי. בגלויות ששלח לי במלחמה הוא כתב שאני לא צריכה לדאוג. הכל ייגמר במהרה, הוא יחזור הביתה ושאני אשמור על פולי הקטנה. יש תחושת פספוס גדולה כי שמעון היה יכול עוד להספיק הרבה בחייו וכמובן שהיינו מרחיבים את המשפחה. פספוס על כך שפולי הייתה תינוקת ולא הכירה אותו. יש לי רק תמונה אחת שהוא מחזיק אותה בידיו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

ה- 7 באוקטובר העלה בך את הזיכרונות מהמלחמה לפני 52 שנים?

"מאותו יום נוראי שלי וכבר כמעט שנתיים, כואב לי מאוד לשמוע על אלמנות צעירות. נשים שאיבדו את הבעלים שלהן כשהיו בהיריון, או לאחר שילדו, או שנשארו עם תינוקות כמו המקרה שלי. זה באמת מחזיר אותי אחורה כל פעם מחדש ולצערנו זה לא נגמר. יש כל כך הרבה אלמנות צעירות היום. אמנם הטיפול והתמיכה שונים אבל זה תמיד קשה וזורק אותי לאותה תקופה של מלחמת יום כיפור. אני מקווה שהמלחמה הנוכחית תסתיים בקרוב וכל החטופים ישובו למשפחות שלהם במהרה".

איזו עצה, אם בכלל, את יכולה לתת לאלמנה צעירה שעברה את הנורא מכל?

"שאין ברירה וחייבים להתמודד. חושבים שהשנים עוברות וזה נעשה יותר קל, אבל זה לא נכון. ככל שהזמן חולף כל המחשבות צצות וזה קשה מאוד. התקופה הזאת שלפני יום כיפור מעלה בי זיכרונות רבים. אי אפשר לשכוח. זה פצע לכל החיים וכל שנה זה עולה מחדש בעיקר בעת האזכרה השנתית בקרית שאול, בו קבור שמעון".