"החלום שלי הוא ליצור אזור מגורים לצעירים בעיר", כך אומרת מעצבת הפנים איילת אגמי, בת 42, תושבת חולון. "הייתי יוצרת פנטזיה של נגלה ונסתר תוך שימוש בצמחיה. בדמיוני אני רואה קמפוסים של מגורי צעירים ומשפחות, שלא צריכים לצאת מהעיר כדי לבלות זמן עם הילדים. באותו קמפוס הייתי נותנת מענה לילדים, לנוער ולהורים כזמן איכות אחרי הלימודים ובשעות הערב ועדיין מאפשרת להם להישאר בקרבת הבית בלי לשנע רכבים או לדאוג לשמרטפים".
אגמי, אמא לירין בן 13 וליובל בת 12, גדלה בחולון ומתגוררת בה כיום עם משפחתה. אגמי, סטודנטית לאדריכלות, עסוקה בעיקר בתכנון פנטאוזים ומיני-פנטאוזים לצד דירות, משרדים וגלריות, אך עבודה אחת שלה נחשפה לציבור רחב. רובכם ודאי חלפתם או תחלפו לצידה, והכוונה היא לשדרה שעיצבה בטרמינל 1 המחודש בנמל התעופה בן גוריון.
שדרת הנוסטלגיה בנתב"ג. "להעלות חיוך וזכרונות"
מנהל נתב"ג, שמוליק זאכי, פנה אליה לפני מספר חודשים בבקשה לעצב את האזור מחו"ל בנמל התעופה. "מדובר בשדרה שאמורה להמחיש את ישראל למבקרים מחו"ל ולאלה אשר שבים הביתה", מסבירה אגמי. "בחרתי להשתמש בתמונות של תל אביב הקטנה משנות השלושים עד שנות החמישים. בחרתי בתל אביב מהסיבה הברורה שהטיסות לישראל הן FLY TO TLV. זו בירת התרבות שלנו ובה הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הכוונה היתה להעלות חיוך על פניהם של העוברים ושבים ולהיזכר בימים עברו. השתמשתי בתמונות ישנות כמו למשל זו של כיכר מגן דוד שצולמה בשנת 1936, או זו המראה את הכניסה לשוק הכרמל ולרחוב נחלת בנימין שצולמה בשנת 1954".
השדרה בטרמינל 1. "לחזור הביתה"
אילו תגובות קיבלת?
"אנשים שמכירים אותי התקשרו אלי לומר מילים חמות. סיפרו לי שהורים עומדים מול התמונות ומסבירים לילדיהם על המדינה בשנים הללו".
איזה מבנה את הכי אוהבת בחולון?
"כמובן, מוזיאון העיצוב שתכנן האדריכל רון ארד. אני אוהבת את התנועה הגלית המתפתלת שלו, את השימוש בפלדה כחומר אלגנטי וחי, בגוונים משתנים, תוך הבנה שימשיך להשתנות כחומר פעיל בעיר תוססת".
בכרטיס הביקור שלך מופיע הסלוגן "'איילת אגמי אדריכלוצ". למה הצ'?
"הצ' מסמלת צמיחה ומעוררת שיחה".
ואיפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
"אני שואפת לצאת למסע שבו אוכל להצביע על מבנים ולומר: 'את זה אני בניתי'".
