קשישה כבת 77 אושפזה בבית החולים וולפסון עקב חום וזיהום חריף בדרכי השתן. אך למרות שהבעיה ממנה סבלה איננה מסכנת חיים, היא הפכה לצמח למשך שנתיים וחצי, בסופן נפטרה כתוצאה מטיפול לקוי – כך פסק לפני כחודש כבוד השופט ישי קורן מבית משפט השלום בתל אביב.
לדברי עוה"ד דוד פייל ושיאן קוריאט, המייצגים את משפחת המנוחה, המנוחה לקתה בלבבה כתוצאה מסוג מסוים של אנטיביוטיקה שניתן לה בבית החולים ואשר ידוע כמגביר סיכון להפרעה בקצב הלב (הארכת מרווח QT הגורמת לאירוע קטלני של פרפור חדרים). על פי התביעה, הרופאים, שהיו מודעים להיסטוריה הלבבית של האישה ולגורמי הסיכון שהיו לה להתפתחות הפרעת
הקצב, החליטו לתת לה את סוג האנטיביוטיקה הזה, מבלי שנתנו את הדעת לכך שאחת מתופעות הלוואי של התרופה היא התפתחות הפרעת הקצב, אשר בסופו של יום גדעה את חייה של המנוחה.
עו"ד פייל. "יחס מכפיר לקשישים" צילום: רן כליף
פרופ' הילטון מילר, קרדיולוג מומחה ב"פורום רופאים", אשר בחן את המקרה מטעם התביעה, ציין בחוות דעתו כי הצוות הרפואי היה חייב להתייעץ עם קרדיולוג בטרם מתן טיפול למנוחה עקב הרקע הלבבי ממנו סבלה. כמו כן, קבע פרופ' מילר כי ניתן היה לשקול טיפול באישה בסוג אנטיביוטיקה שונה, או לחלופין, לתת את התרופה תוך ניטור רצוף של א.ק.ג ובפיקוח קרדיולוג – פעולות שלא בוצעו בפועל.
כך אירע, שהמנוחה החלה לדווח על סממנים המאפיינים מצוקה לבבית, אך למרות זאת הרופאים לא זיהו כי האישה לוקה בליבה ושיש לעצור את הטיפול, והמשיכו במתן התרופה המסוכנת. כך, ביום הרביעי לאשפוזה, נמצאה המנוחה במיטתה ללא נשימה וללא דופק. המנוחה עברה החייאה שלאחריה ליבה חזר לפעום, אך נגרם לה נזק נוירולוגי בלתי הפיך כתוצאה מאי אספקת חמצן למוח והיא נותרה בתרדמת עד ליום פטירתה, כשנתיים וחצי לאחר מכן. לאחר האירוע הסתבר כי החיידק ממנו סבלה המנוחה היה בכלל עמיד לתרופה שניתנה וגבתה את המחיר היקר מכל- חייה של המנוחה.
בעקבות האירוע הגישו ארבעת ילדיה תביעה נגד בית החולים וולפסון, באמצעות עוה"ד דוד פייל ושיאן קוריאט, בטענה לרשלנות רפואית שהובילה למות אמם. לאחרונה הכריע כבוד השופט ישי קורן מבית משפט השלום בתל אביב בתביעה וקבע בפסק דינו כי מותה של המנוחה אירע בשל התנהלות רשלנית של הצוות הרפואי ב"וולפסון" וכי על בית החולים (ולמעשה על משרד הבריאות המנהל אותו) לפצות את משפחת המנוחה ב-200 אלף שקל. מעבר לכך, מותח השופט קורן ביקורת על אמינות עדותם של רופאי בית החולים ומעדיף את גירסת המשפחה על פני גירסתם.
עם סיום המאבק המשפטי, מתח עוה"ד פייל ביקורת חריפה על בית החולים וולפסון ועל התנהלותו במהלך המשפט. לדבריו, "המקרה משקף יחס מכפיר לקשישים מצד הצוות הרפואי בוולפסון. המקרה גם משקף חוסר רצון להתייעץ עם רופאים מומחים, במקרה זה עם קרדיולוג – דבר שמצביע על חוסר מקצועיות וביטחון עצמי מופרז שמקומו לא יכירנו בין כותלי בית החולים". לדברי עוה"ד פייל, "התנהלות בית החולים וולפסון בתיק זה היתה רצופה בנסיונות התחמקות מדין, בעוד מסמכים חשובים נעלמים באופן תמוה מתיק בית החולים".
"וולפסון": "ניתנה תרופה נכונה ולא היתה כל תלונה מצד החולה"
מבית החולים וולפסון נמסר: "הטיפול הרפואי שהוענק למנוחה היה נכון ומסור. לא היתה כל רשלנות בטיפול. המנוחה טופלה בסטנדרטים הרפואיים המקובלים בכל מחלקות בתי החולים, תוך בדיקה ומעקב של כל הסימנים החיוניים. טענות התביעה הן בבחינה 'חוכמה לאחר מעשה". דין התביעה להידחות".
ב"וללפסון מסבירים כי לא הוכח כי תרופת הציפרוקסין שניתנה למנוחה גרמה להארכת מקטע QT וכי קיים קשר סיבתי בין מתן התרופה לנזק שנגרם למנוחה. תרשים האק"ג שנערך למנוחה בקבלתה במיון אמנם אבד, אך התיעוד המתייחס לתרשים זה מצוי בתיק הרפואי ולו היה נמצא בתרשים האק"ג תיעוד של QT מוארך, היה הדבר מוצא ביטוי ברשומה הרפואית. הציפרוקסין הוא תכשיר אנטיביוטי שכיח אשר ניתן במסגרת הקהילה לטיפול בזיהומים בדרכי השתן, ואינו מצריך ניטור ומעקב של אק"ג. יתר על כן, על פי מחקרים רפואיים תרופת הציפרוקסין היא חסרת השפעה על הארכת מרווח QT.
"ד"ר אמה לרנר טענה בבית המשפט כי: 'בני המשפחה חשבו שהם יכולים למנוע את המצב שאליו אמם הגיעה. לחולה היו כאבי בטן, חוץ מזה לא היתה לה שום תלונה אחרת. למחרת קבלתה היא הקיאה בבוקר ומאז ועד האירוע, היא לא פנתה בשום תלונה, לא לרופאים ולא לאחיות, אלא תלונה של כאב בטן. לא היתה שום תלונה, לא של כאבים בחזה, לא של קוצר נשימה, לא של שיעול, לא בפני הצוות הרפואי ולא בפני הצוות הסיעודי".
