לפני 40 שנה ברברה ברזין, אז צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה, סיימה את לימודיה בבית הספר 'הסדנא' בתל-אביב וכבשה את סצנת העיצוב הישראלית. היא מהחלוצות בתחומה ורזומה העשיר שלה כולל תכנון ועיצוב אלפי פרויקטים ובית ספר פרטי ומוערך שיחגוג בקרוב חצי יובל והכשיר עד כה אלפי מעצבים, חלקם הגדול מהווה את חוד החנית של התחום בישראל.
ברזין עצמה מעידה שההתחלה היתה רחוקה מלהיות קלה: "הייתי הבוגרת המצטיינת הראשונה של 'הסדנא', שהקים אליעזר פרנקל. יצאתי משם מצוידת בתיק עבודות מרשים והמון אמביציה אבל מהר מאוד הבנתי שהיכולת שלי להשתלב בשוק העבודה שואפת לאפס, פשוט כי אין לי ניסיון- מכשול שכל בוגר אקדמיה נתקל בו, גם כיום". היא משחזרת.
"זה היכה בי ברגע: אבא שלי שילם הון עתק על לימודים בבית ספר פרטי שערכו כחמש שנים, במהלכן השקעתי את כל כולי ועבדתי לילות כימים. כשסוף סוף סיימתי וכיתתי את רגלי בין המשרדים, הסתכלו עלי שם בהתנשאות והראו לי את הדלת. הבנתי שיש תקלה רצינית במערכת והרגשתי מרומה ומתוסכלת. בעיקר כאב לי על אבא שלי, שעבד בלי סוף רק כדי שהבת שלו תצא עם מקצוע ביד ובפועל, כל העבודה הקשה, הזמן והכסף שווים כקליפת השום כי אין לי שביב של ניסיון מוכח. בית הספר שייסדתי לפני קרוב ל-25 שנה, יחד עם שותפתי דאז רקפת שוהם, הוקם מתוך כעס ואכזבה מהשיטה האקדמית, שלא משנה איך נהפוך את זה, אינה מספקת מענה אמיתי לבוגרים שלה ביום שהם נפלטים לשוק העבודה. בשורה התחתונה מי שרוצה לרכוש מקצוע לא צריך ללמוד באוניברסיטה. האקדמיה בהחלט מרחיבה את הדעת, מעשירה ומעמיקה אבל היא לא נותנת מקצוע ביד וזה לא אינפוט שנכלל באגנ'דה שלה מלכתחילה".
בהמשך ישיר ברזין מאמינה גדולה במשפט 'מי שיכול עושה, ומי שלא יכול מלמד': "רובם המכריע של המרצים באוניברסיטה, טובים ומוערכים ככל שיהיו, לא מכירים את התחום לגביו הם מרצים על בוריו, מהסיבה הפשוטה שהם אינם חיים את השטח ולא חווים את האינטראקציות היום-יומיות הקריטיות ליכולת של אנשי מקצוע, בכל תחום, לפתור דילמות ולצלוח גם את המשוכות הכי מאתגרות. דיבורים לא מכינים אותך לעולם האמיתי, צריך לחיות את הפרקטיקה".
על אף הקשיים להשתלב בשוק העבודה הצליחה בסופו של דבר ברזין להתברג כמנהלת פרויקטים במשרדם של הטובים ביותר- זוכי פרס ישראל, האדריכלים עדה ורם כרמי. צמד האחרים שתכננו בין היתר את בית המשפט העליון, תכנית האב של האוניברסיטה העברית בירושלים, בית ראש הממשלה החדש ועוד נכסי צאן ברזל רבים: "הם היו ונשארו המנטורים הכי גדולים שלי" משתפת ברזין בעיניים נוצצות. "דרכם למדתי את המקצוע והם אלו שהבעירו בי את התשוקה אליו. עדה כרמי היא אישה שאני מעריצה את האדמה עליה היא דורכת, היא לימדה אותי את השיעור החשוב בחיי: לא לוותר ולא להרפות עד שאשיג את המטרה שאני רואה לנגד עיני. מי שמפריע לי בדרך אני מזיזה, או מזיזה את עצמי. אני מאמינה גדולה בחשיבה מחוץ לקופסה ובמציאת פתרונות, במקום להתבוסס בבעיות. בגיל 62 וחצי אני יכולה להעיד שאני חיה את החלום של עצמי. אני יודעת מה אני שווה ואוהבת כל חלק בי״.
רוצים להישאר מעודכנים?
כעבור מספר שנים מעשירות לצד צמד הענקים, נולדה בתה של ברזין, שני: "זה היה הרגע בו החלטתי לצאת לדרך עצמאית אבל מהר מאוד נכנסתי למערבולת, ונפלתי בכל מהמורה אפשרית. למרות הניסיון הרב שצברתי במשרדם של עדה ורם, עדיין לא ידעתי את הדברים הכי טריוויאליים ובסיסיים. כאם חד הורית הבנתי שעל אף הקושי אני חייבת ללכת על זה בכל הכוח ואכן הצלחתי להבקיע את החומה. בית הספר שייסדתי נותן מענה כולל- מרמת תכנון וילות מאפס ועד רמה של בניית חוזי עבודה, איך מתלבשים לפגישת עבודה, איך מתמחרים את העבודה ואיך לוחצים יד לקבלן. אנחנו לא מפספסים שום דבר בדרך ויש לנו אג'נדה אחת- לספק מקצוע. בפועל, בוגרי בית הספר שלנו מתחילים לעבוד מיד, חלקם מגיעים לשנת הלימודים השנייה, שנת הסטאז', עם פרויקטים משל עצמם. 70% ממעצבי הפנים העובדים בישראל הם בוגרים שלי- נתון פנומנלי שמרחיב את ליבי. במציאות של 2022 יש הרבה מאוד מוסדות שמלמדים עיצוב פנים- מהאקדמיה ועד מוסדות פרטיים- אבל את בית הספר שלי אי אפשר להשוות בשום צורה אליהם. אנחנו עושים שני דברים שונים, אתה הרי לא משווה בין תפוחים לתפוזים. עם כל הכבוד לכולם, איך אפשר להתחרות בבית ספר שתכנית הלימודים שלו כוללת סטאז'? והמבין יבין".
ברזין לא פוליטקלי ולא קורקט גם כשזה מגיע לענף הבניה הישראלי: "בואו נחזור לקרקע. עם כל החלומות, רובנו המכריע לא גר בווילות אלא בדירות ולצערי הדירות כאן מתוכננות ברשלנות פושעת. עם חוסר הבנה משווע של איך משפחה במאה ה-21 באמת מתנהלת. הרהבתנות הנובורישית והחיבורים המאולצים והלא ברורים יוצרים כאן ערים מכוערות ושכונות נוראיות. יש כאן אפס הבנה והתייחסות לתרבות הדיור. כמי שמתניידת מידי יום בין כמה ערים, ורואה לא מעט פרויקטים חדשים, אני באמת תוהה מי המטומטמים שתכננו ואישרו אותם ומי הטיפשים שקונים בהם דירות. הבנת הצרכים, פונקציונליות ופרקטיות הם מושגים שכנראה לא שמעו עליהם בפרויקטים האלה. ניקח כדוגמה את נושא הכביסה: מתי ראיתם לאחרונה פרויקט שהאדריכלים שתכננו אותו נתנו לנושא הזה באמת את הדעת? אין מקום לתלות כביסה אז מוציאים מתלה נייד למרפסות והופה! גם מגדל יוקרה בלב תל-אביב נראה תוך שבועות כמו סלאמס".
למרות הביקורת ברזין מגלה שביב אופטימיות: "הדרך ארוכה אבל תכנון ועיצוב הם תחומים שלוקח להם זמן להתגבש. אנחנו מדינה צעירה ואקלקטית שמאמצת תרבויות ואלמנטים שהקשר שלנו אליהם הוא מקרי בהחלט- קחו לדוגמה את הבריקים או את הגגות המשופעים (בשביל מה הם טובים, מתי לאחרונה ירד באזור המרכז שלג?) ייקח לנו זמן להפסיק להתבלבל ולהתחיל להתגבש אבל אנחנו בדרך לשם. מספיק להתרשם מהעבודות של אדריכלים מעולים שפועלים כאן כמו אורלי שרם, אילן פיבקו או פיצו קדם שמחוברים למה שקורה פה- לחומריות ולתנאים. מציאת שפה מובהקת היא תהליך ואני מאמינה שניצור כאן שפה משלנו, זה רק עניין של זמן".
צילומים: גיא הכט, חיים אפריאט
