העיר חולון נפרדה בשבוע שעבר מהגברת בלה כפתורי, יקירת העיר חולון, שהלכה לעולמה ביום רביעי בגיל 91. תואר יקירת העיר הוענק לה בשנת 1998 על פעילותה החברתית הענפה.
כפתורי נולדה ב-1926 בבנדין, פולין, למשפחה דתית ציונית. היא למדה בבית-ספר ממלכתי פולני ובה בעת ב"בית יעקב", ם למדה לימודים יהודיים. מגיל 13 שהתה שנתיים עם משפחתה בגטו בבנדין ולאחר מכן נשלחה לבדה בקבוצת ילדים למחנה כפייה בחבל הסודטים, שבו עבדה ארבע שנים בפרך. בתום המלחמה גילתה כי לא נותר שריד אחר למשפחתה, והיא הצטרפה לתנועת "דרור" והפליגה עם קבוצת צעירים ב-1947 ארצה, באוניית המעפילים "התקוה". נוסעי האונייה נעצרו עם הגיעה אל חופי ישראל בידי הבריטים וכפתורי גורשה למחנה בקפריסין.
עם קום המדינה הגיעה ארצה והתגייסה לצה"ל. ב-1951 הקימה משפחה והשתקעה בחולון. כאן החלה בפעילות התנדבותית ענפה במועצת הפועלות (היום "נעמת") כנציגת "העובד הדתי" במפא"י (היום מפלגת העבודה). כן התנדבה לפעול באגודה למלחמה בסרטן ו-33 שנה כיהנה בהנהלתה בחולון. במקביל התנדבה במשך 24 שנה בתחנה לגילוי מוקדם של המחלה ובמבצעי "הקש בדלת". כמו כן נחלצה למבצעי ההתרמה של ארגון אילן, אקי"ם, למען העיוורים, לסיוע לחירשים ועוד.
עד ימיה האחרונים היתה פעילה במרכז ובמזכירות הארצית של נעמ"ת ובמרכז מפלגת העבודה, כנציגת הציבור הדתי, ונבחרה מטעמה כאישה יחידה וראשונה למועצה הדתית בחולון.
רוצים להישאר מעודכנים?
"לא היתה אגודה, או ארגון סיוע שהיא לא היתה חברה בו"
בניה, זאב ואיתמר, ספדו לה ביום חמישי האחרון מעל קברה: "קשה לדבר על אמא בלשון עבר. בשבילנו היא חיה ועוד מעט במרץ רב תטיף לנו מוסר וכללי התנהגות, אבל המציאות טפחה על פנינו ובשנייה אחת הסתיימו חיים מלאי פעילות של אישה אחת קטנה, שפעילותה בכלל והתנדבותה היו לנו לסימני דרך".
הבנים תיארו את תלאותיה של האם במהלך מלחמת העולם השנייה, כיצד נשלחה לקבוצת עבודת הפרך בעוד משפחתה – אביה, אמה, אחותה ואחיה – גורשו חזרה לגטו. "אמא הצליחה לברוח מהקבוצה שלה ולהצטרף למשפחתה אך נאצי אחד זיהה אותה ובמכת קת רובה – את הצלקת נשאה כל ימי חייה – החזירה לקבוצת העבודה, ואולי היתה זו ההשגחה העליונה שכן אמא היחידה ממשפחתה ששרדה כדי לספר". ואכן, כפתורי שרדה את המחנות ושוחררה על ידי הרוסים ב-9 מאי 1945.
בהספד המרגש מציין בנה זאב: "אמא עברה 2,650 קילומטרים בשנתיים ימים על מנת להגיע לארץ ישראל, שכללו בדרך גם פרקי הכשרה, ונעצרה כמעפילה בשערי ארץ ישראל על ידי הבריטים. היא הספיקה לבלות למעלה משנה במחנה מעצר בקפריסין עד שזכתה לדרוך על אדמת ארץ ישראל בחודש יולי 1948. בארץ אומצה על ידי דודתה רבקה טיילבוים ובעלה ובבית זה היא הכירה את אבינו פנחס ז"ל והשניים נישאו".
על הקשיים, ימי מילואים הרבים של האב והמצב הכלכלי, מספר הבן זאב, "אמא ואבא העניקו לנו את כל מה שהיה דרוש לנו ובמיוחד החינוך הטוב ביותר. אמא מעולם לא עבדה תמורת שכר אבל סדר היום שלה היה עמוס במעשים טובים. היא שידעה רעב מהו, ידעה לתת, גם כשלא היה להורינו מספיק כסף. פה לעולה חדשה שאין לה פרוטה ופה לחולה שלא יכול לרכוש תרופות ומקרים רבים אחרים. לא היתה אגודה, או ארגון סיוע שהיא לא היתה חברה בו ותרמה את חלקה מניצולי שואה ולחולים ועד לתלמידים וחיילים ואף רתמה את אבא לפעילות ההתנדבותית".
עוד סיפרו הבנים כי כפתורי היתה אוטודידקטית, דיברה כמה וכמה שפות ולמדה בעצמה עברית. "אחד העיסוקים של איתמר ושלי כשהיינו באים לבקרה עד לאחרונה, לאחר שראייתה התקלקלה, היה לכתוב צ'קים לטובת עמותות וארגוני צדקה. כשהיינו מרימים גבה, היתה רק מסתכלת עלינו. ידענו שאין להתווכח איתה", סיפר הבן זאב וציין כי בערוב ימיה זכתה אמו בלה כפתורי לראות דור רביעי מצטרף למשפחתה.
