"קוראים לי אורית, אני חולה בשיתוק מוחין וכל מה שאני רוצה זו קצת חברה". כך אומרת ל"השקמה-חולון" אורית אברמוביץ, בת 44, חולונית מלידה.
אברמוביץ נולדה עם שיתוק מוחין ואמה בתיה מספרת כי "עד שהיתה בת שש, לא היו לה חיים נורמליים. היא באה לישון כל יום בבית אך שגרת חיינו היתה בית-בית חולים, בית חולים-בית, וחוזר חלילה".
רק בגיל שש החל להתייצב מצבה של אברמוביץ והיא החלה ללכת בעזרת קביים. מצבה הפיזי אמנם השתפר אך היא סבלה מהפרעות פסיכוטיות, התרגזה בקלות, סבלה מחרדות והביטחון העצמי שלה היה ירוד. אמה הפעילה לחצים כדי שתלמד במסגרת חינוכית רגילה והיא אכן למדה בבית ספר ישעיהו בחולון, היתה תלמידה טובה ולאחר מכן המשיכה את לימודיה ב"קוגל", שם סיימה בהצטיינות. לצה"ל לא יכלה להתגייס ובמקום זאת נרשמה לאוניברסיטה הפתוחה ולמדה לתואר בפסיכולוגיה.
לפני כעשר שנים נפטר אביה של אורית ואז החלה הידרדרות ביכולותיה. "אורית היתה קשורה מאוד לאביה", מספר אמה, "וכשנפטר, היא עברה מהליכה בעזרת קביים לכיסא גלגלים ומאז את רוב זמנה היא מבלה בביתה וממעטת לצאת. הביטחון העצמי שלה ירד, קשה לה מבחינה רגשית וכל מה שהיא מבקשת שיגיעו אל ביתה אנשים טובים כדי לארח לה חברה".
רוצים להישאר מעודכנים?
אברמוביץ אמנם מוגבלת פיזית, אך יכולותיה השכליות נורמליות ובין היתר אף הוציאה לאור ספר שירים. על צפונות נפשה תוכלו ללמוד משורות השיר הבא שאותו כתבה:
"אל תהרוג את רגשותיך/ אל תהרוג את האהבה/ אל תפגע באוהביך/ אל תיתן להם ללכת ממך,
החיים עוברים… תבין/ והזמן חולף לו במרוץ אחרי הכסף.
נשארת יתום ללא אהבה/ ריקנות בליבך/ הגאווה סינוורה את עיניך/ ועכשיו פקחת אותן.
הטיפשות שלך לקחה את יקיריך/ היכן הם עכשיו.
אל תנעל את עצמך בפני אלה האוהבים אותך/ אל תתנתק מפני החברים/ כי סוער הוא ים החיים
ואף פעם לא משתתק/ ואתה מתרחק/ ואם אתה תמות חלילה/ מה יישאר ממך, הגאווה העקשנות
לא כי רק האהבה./ אהוב היום חזק/ בחוץ כל כך קר/ מי יודע אם תוכל לאהוב גם מחר
