אושר מרמר, נערה בת 18 מחולון, הסובלת מפיגור בינוני, שברה את כל המוסכמות והתנדבה באחרונה לצה"ל במסגרת פרויקט מיוחד של בית הספר "עמל" בשיתוף הצבא, כנגד כל הסיכויים והספקנים. שלומית, אמה של אושר, אומרת בגילוי לב נדיר: "אני רוצה שהסיפור של אושר יהווה השראה לאנשים במצבה ובכלל, אין דבר כזה לא יכול. אם אתה רוצה, הכל יכול, ואושר היא הדוגמה הבולטת לכך".
לפני 18 שנה נולדה אושר כתאומה לשי. תחילה יצא אל אוויר העולם שי ולאחר מכן הגיחה אושר, אולם כבר במהלך הלידה הבינו הרופאים כי אין לה דופק והיא תצא ללא רוח חיים, אך היא נלחמה ולאחר מספר דקות בישרו הרופאים לאם הטרייה שהכל תקין.
"בתחילה", מספרת שלומית, "אכן קצב הגדילה היה שווה, אך שמנו לב שההתפתחות של שי היתה יותר מהירה – הוא הלך ראשון וגם דיבר ראשון, בעוד שאושר עדיין זחלה ודיברה בהברות לא ברורות. כל הזמן הרופאים הרגיעו אותנו ואמרו לנו, הכל תקין, לכל ילד יש את קצב הגדילה שלו".
"הילדה שלכם סובל מפיגור"
כשהגיעו התאומים לגיל גן חובה, החלו האבחונים לכיתה א' ושם התאמתו חששות ההורים. "אז קבעו לראשונה שאושר סובלת מפיגור קל. אני זוכרת את היום הזה כאילו היה היום. אני ובעלי ליד הרופא והוא מודיע לנו: הילדה שלכם סובלת מפיגור קל. באותו רגע בכיתי וסירבתי להאמין. בעלי ומשפחתי הקרובה הפגינו תמיכה אדירה ולאחר מספר שבועות, כשעבר ההלם הראשוני, אני ובעלי קיימנו שיחה ובעלי אמר לי: יחד נצעד קדימה ולא נוותר, אנו נגדל את אושר כמו ילדה רגילה והיא תנצח את כולם כנגד כל הסיכויים", נזכרת אמא שלומית.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
רוצים להישאר מעודכנים?
ואכן כך היה, אף פעם לא עשו הנחות לאושר, היא גדלה כמו כולם. אושר למדה בחינוך המיוחד ואחיה בבית ספר רגיל, "אך תמיד", מספרת שלומית, "הוא הרגיש כמבוגר האחראי ותמיד דאג לה. לפני כשש שנים הבאנו עוד ילד ואושר גילתה סימני קנאה ראשונים אך הם לאט לאט התפוגגו ואושר גיתה כי השד אינו נורא והחיים ממשיכים. הציונים שלה בבית הספר עמל היו מצוינים, היא השתתפה בתחרות אתלטיקה וזכתה במדליה. מעולם לא האמנתי שאושר תרכב על אופניים – דבר שנראה טריויאלי בכל משפחה – אבל דרך עמותת אתגרים היא למדה לרכוב".
"אני דואגת לעתידה"
אושר לא מוותרת לעצמה ומודיעה להוריה שהיא רוצה להתנדב לצבא. "בתחילה, לא האמנו אבל אמרנו לעצמנו, למה לא, היא ילדה רגילה שלא עשינו לה הנחות בכלום והיא גם לא ביקשה הנחות, אז קיבלנו את ההחלטה שלה בשמחה", מספרת האם שלומית ומוסיפה: "בכלל, אושר היא ילדה פעילה גם בתחום החברתי. היא הולכת לפעילויות של תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', פוגשת בני גילה במצבה ומשתתפת פעילה בכל הפעילויות. הבית שלנו תמיד מלא בחברים ואושר מוכיחה לנו מדי יום שהכל עוד אפשרי".
ביום שבו התנדבה אושר, כתבה שלומית אמה את הדברים הבאים: "אחד הימים שהלב מתרחב בגאווה ענקית. הבת המהממת שלי התנדבה לצה"ל. כן, כמו כולם, עלתה היום על מדים מאושרת שהגיע הרגע שלה לתרום למדינה, להרגיש חלק, להרגיש שייכת, להגיד גם אני יכולה. תמיד האמנתי בך, ילדה שלי".
לסיום מבקשת שלומית לומר: "עברתי הרבה במשך 18 שנה ואני תמיד חוששת לעתידה, מה יהיה עם אושר מבחינת חיי החברה והחיים בכלל, אך אושר הוכיחה לנו שהכל אפשרי וחלק מזה היה בזכות זה שגרמנו לה להרגיש שווה ושהיא כמו כל אחד אחר ואני אומרת לכם: אושר היא הדוגמה – אם רוצים שהכל אפשרי. אז אל תוותרו אף פעם, לא לכם ולא לילדיכם".
אימא
כול הכבוד
מתי
כל הכבוד להוריםובמיוחד לאושר.דומא נפלאה לרצון חזק ולא לבכינות ורחמים עצמאיים.ורק כך מגיעים להשגים. גם מוגבלים וגם רגילים.