"אני זוכרת אותו לילה כאילו היה היום. הם דפקו לי על הדלת בשלוש בלילה ולא הבנתי מה קורה. הם אמרו, 'בקשר לליאור'. השבתי, 'כן, ליאור יצא לפני כמה שעות לבאר שבע, שם הוא משרת, לאיזה משהו חשוב. והם השיבו: 'הוא נהרג במהלך פעילות מבצעית בעזה'". את הדברים הללו מספרת מימי זיו, תושבת חולון, אמו של ליאור זיו ז"ל, שנהרג בחוה"מ פסח 2003 במהלך פעילות מבצעית כאשר תיעד במצלמתו את פעולת גבעתי.
ליאור זיו למד בבית הספר היסודי גאולים ובחטיבת הביניים ובתיכון אילון בחולון, שם למד גם צילום. המצלמה ליוותה אותו כל הזמן והוא בילה שעות רבות במעבדת הצילום בבית הספר. הוא התגייס לדובר צה"ל ותפקידו היה לתעד את פעילות צה"ל. כך גם נהרג, בעודו מצלם ומתעד. היום (רביעי) נפתחת תיפתח תערוכת הצילומים ע"ש ליאור זיו ז"ל (תינעל ב-12.4) בבניין עלית ברמת גן. במהלך 15 השנים שחלפו מאת מותו הנציחו אותו בני משפחתו בתערוכות צילום במרכז הקהילתי ליד הבית מדי יום זיכרון, בצעדות ב"שביל ישראל" מדי שנה בחול המועד פסח, בהדפסת הגדות פסח לזכרו ובהקמת "בית ליאור" – מרכז ללימוד וטיפול לילדים המאובחנים עם עיכוב התפתחותי ואוטיזם.
צפו בסרטון לזכרו של ליאור זיו ז"ל:
ליאור נולד ביולי 1983 בחולון, אח צעיר לגילי ואח בוגר לדניאל. "הוא נולד לאחר הריון קשה ולידה מסובכת כמעט בסכנת חיים", מספרת אמו מימי, "לכן כשנולד הביא עימו אור ולכן החלטנו לקרוא לו ליאור. אני זוכרת את ליאור כתינוק בלונדיני, עגלגל ועל פניו חיוך תמידי, חיוך שובבי, כזה של אחד שלוקח סיכונים. ליאור הילד, תמיד משתובב, מטפס על גג המתנ"ס להוריד את הכדור, מדלג על גדר השכנים, עומד על סף התהום, נופל, נפצע, רץ – תמיד עד הקצה".
אמו מתארת ילד ונער תוסס, שאהב לחיות את הרגע, "לקחת את הזמן שלו, לחייך חיוך גדול, לצחוק מכל הלב, לאכול טוב עם הרבה, הרבה חריף, לישון בלי חשבון, להתפרע עם השיער, לצבוע אותו לאדום לירוק, ראסטות, קרחת. הוא אהב לטייל, לטוס עם המכונית בכבישים, לשמוע מוסיקה בקולי קולות, הוא אהב לבלות עם החברים,עם החברות ועם המשפחה, לכולם עזר ודאג".
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
המצלמה ליוותה אותו בכל מקום. באירועים משפחתיים, בבית הספר או סתם עם החברים. לפני הגיוס הכין ליאור אלבום תמונות למזכרת וצילם בו את כל חבריו. נטייתו לאמנות מצאה ביטוי גם במוזיקה. הוא ניגן בפסנתר ובגיטרה, אך את רוב זמנו השקיע בלימוד תופים. הצילום הפך לאהבה הגדולה שלו והוא נלחם להגיע ליחידת דובר צה"ל. שם, כצלם צבאי, הפך מנער מתבגר לגבר רציני. "הוא היה מלא אחריות, סוחב על כתפיו הרחבות את תיק הצילום הגדול וגם את כל המשא הכבד של המראות שאותם תיעד", מספרת אמו. "הוא ראה הכל דרך עדשת המצלמה, מתכנן את הפריים, את האור, את המרחק והזווית, אבל את הכל ראה גם דרך העיניים שלו שהפכו להיות כבדות ורציניות יותר. ליאור אהב את הצילום אבל הכי רצה לצאת לשטח. השטח הנורא ההוא שממנו לא חזר".
רוצים להישאר מעודכנים?
באותו לילה שבו דפקו על דלת הבית והודיעו על מותו, התברר שליאור לא רצה להדאיג את הוריו ולכן סיפר להם שהוא משרת בבאר שבע, כאשר למעשה יצא לפעילויות מבצעיות. "את הקול שבישר לנו על כך אני זוכרת עד היום", אומרת מימי, "גם כשהם באו לבקר בשבעה היה לי נורא קשה לשמוע את הקול של החייל שבישר לי על מותו וביקשתי שיעזבו את המקום".
מאז מותו הקדישה עצמה משפחתו להנצחת זכרו וכשרונו בצילום. הצילום היה אהבתו הגדולה והוא הותיר אחריו כ-4,000 תמונות צבאיות השמורות בדיסקים בארכיון בית הספר לעיצוב "שנקר". מלבד זאת, עוד הרבה תמונות ואלבומים השמורים אצל הוריו, שחנכו ב"שנקר" סטודיו לצילום על שמו ומקיימים מדי שנה תחרות צילום לסטודנטים מהמחלקה לאמנות רב תחומית, במסגרתה הם מעניקים מלגות לימודים. "הפרויקט המשמעותי והמחובר ביותר לליאור היה ועודנו תחרות הצילום בשנקר", אומרת אמו. "בכל שנה נבחר אוצר אחר מתוך צוות מרצי המחלקה וכל אוצר בחר את נקודת החיבור שלו עם ליאור או עם הצילומים של ליאור. בכל שנה משתתפים בתחרות זו כל הסטודנטים וזו כבר הפכה למסורת ומורשת מרגשת. מדי שנה זוכה התערוכה להצלחה ולעניין רב והיא מאפשרת לגלות את הקולות הצעירים של עולם הצילום הישראלי ולהתרשם מהסטודנטים הלומדים במחלקה".
מימי מציינת שהאזכרה לליאור תתקיים ביום רביעי, י"ב בניסן 28.3.2018 בשעה 17:00 בבית העלמין הצבאי בחולון. תפילה בשעה 18:30 בבית המשפחה, ואומרת לסיום: "15 שנים ואני עדיין לא מאמינה שאני כותבת את המילים הללו. אנחנו כל כך מתגעגעים לחיבוק שלו".
