ציפי קיכלר, כלת פרס מפעל חיים בחולון: "שכחו אותי ב'בית להיות'"

המנהלת המיתולוגית של "בית להיות" להנצחת השואה בחולון מצרה על אובדן זהותו של המוסד שהקימה, מתביישת באנדרטה לזכר הילדים שנרצחו ומעידה: "הורי לא היו גיבורים, הם הלכו ממחנה למחנה כצאן לטבח"

פורסם בתאריך: 12.4.18 10:20

ציפי קיכלר, תושבת חולון בת 72, נולדה בברגן בלזן שנה לאחר שחרור המחנה. המייסדת והמנהלת המיתולוגית של "בית להיות" – בית להנצחת השואה בחולון, היא אמא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה, ומאז שהגיעה לחולון מהצפון בשנת 1967, עשתה רבות למען ניצולי השואה בעיר.

קיכלר, בת יחידה להורים ניצולי שואה, נדדה עם הוריה בין מחנות הריכוז אושוויץ, ברגן בלזן ואחרים, ולדבריה, "הורי לא היו גיבורים, הם לא היו בקבוצות מורדים או פרטיזנים, הם הלכו ממחנה למחנה כצאן לטבח. כך חשבתי ברוב שנות ילדותי. היום אני אומרת, לפחות הם נשארו בחיים".

סיפורי זוועה מתקופת המלחמה ליוו אותה לאורך כל ילדותה. המשפחה עלתה ארצה ב-1947 והתיישבה בתל אביב. קיכלר היתה אז בת שנה וחצי. "אבא עבד כמלצר ודיבר מעט עברית", היא מספרת, "אמא לא דיברה כלל. רוב השיחות בבית היו בפולנית ואידיש". בבית הספר היסודי וגם בתיכון סבלה קיכלר מנידוי חברתי. "לא היו לי חיי חברה, הרבה ילדים לא אהבו אותי וסבלתי מחרמות. לא סיפרתי לאף אחד מה שעברתי עם הילדים, הייתי תלמידה סבירה עם ציונים סבירים וכשהתגייסתי לצבא שירתי כמורה חיילת, מה שאימצתי מאוחר יותר כשהפכתי להיות מורה לתנ"ך ולאהבת ישראל".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

את סיפורי השואה שספגה מהבית שילבה במקביל לחומר הלימודי בבתי הספר שבהם לימדה – "ביאליק", "שער האריות" ו"בן גוריון", כולם בחולון. בגיל 50 פרשה מההוראה והחליטה להתמקד בהפצת האני מאמין שלה בנושא השואה: "ראשית יזמתי חלוקת תעודות אהבה לניצולי שואה יחד עם דפנה כרמי, לשעבר מנהלת מחלקת הנוער, ורונית שוחט, האחראית על תנועות הנוער. עלה לי רעיון שגם הניצולים יראו שעדיין אוהבים אותם, וכך מ-800 ניצולים שנרשמו בעירייה הגענו ל-3,000 בשיא. יצרתי קשר עם ישראל כץ, מנהל בית ספר קריית שרת, אספנו תלמידים והסברתי להם על המבצע. הם יצאו וחילקו את התעודות  בבתיהם של השורדים וגרמו לשמחה רבה ולהתרגשות גדולה".

לאחר מכן, ב-1996, יזמה קיכלר מבצע נטיעות והקמת יער עבור ניצולי השואה בגבול חולון-ראשון לציון. שם, במהלך הטקס, אחת הניצולות פנתה לראש העיר מוטי ששון וביקשה ממנו בית עבור ניצולי השואה. ששון ישר הביט בי ואמר, 'ציפי, תתחילי לעבוד', וכך לאחר שנתיים של עבודה קיבלנו מבנה שהיה גן ילדים, שיפצנו והתאמנו אותו לצורכי השורדים וקראתי לו 'בית להיות', על שום הרצון שלי שלניצולים תהיה תקווה ולא יתמקדו רק בעבר אלא ברצון לחיות ולהעביר את הסיפורים שלהם לדור העתיד. המוטו של המוסד שהקמתי היה מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה.

"לא רציתי לבנות להם עוד מועדון – כאלה יש הרבה – רציתי מרכז שבו הם יוכלו לספר את מה שעבר עליהם תחת הדרכה שלי. כלומר, שלא יספרו סיפורי זוועה. אם ניצול יספר מתי ראה את אמו בפעם האחרונה, זה מספיק. הכל גם לפי רמת הילדים. לפי הסיפור הייתי יושבת עם הילדים והיינו מפתחים דיון והייתי מגיעה איתם לתובנות, כמו שהנאצים לא חיות, הם בני אדם, על גזענות ועל כך שכל בני האדם שווים. לאחר טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה היינו מקיימים ליל שימורים שבו הניצולים סיפרו את הסיפורים בהומור שחור לאורך כל הלילה".

קיכלר, שמספרת בגאווה על המוסד שהקימה, מאוכזבת כיום. "היום, 'בית להיות' לא מגשים את הייעוד שהצבתי לו. המקום הפך למועדון, כל הירידים והתרומות שמרימים שם, זה נחמד, אך כיום המוסד איבד מערכו ומהזהות שעל פיהם הקמתי אותו".

פרויקט הגולות: "אני מזועזעת מהאנדרטה"

פרויקט דגל נוסף של קיכלר היה "פרויקט הגולות". בשנת 2004 עלתה בי מחשבה שאם נאסוף כמות גדולה של גולות היא תשמש כאמצעי המחשה עבור המבקרים – כמה ילדים נרצחו בשואה. בשיתוף פעולה עם משרד החינוך שלחו אלינו אלפי גולות מכל הארץ. היתה היענות מדהימה, ואז בעירייה יצאו למכרז להקמת האנדרטה שהיתה אמור לקום באחד מגני הסיפור בעיר. הגישו 52 הצעות ואף נבחר אדריכל לביצוע הפרויקט, שמונה שנים נסחב הנושא עד שבחרו בחשאי אדריכל, בלי להתייעץ איתי. כשיצרתי איתו קשר, הוא אמר שהוא כפוף להנחיות.
"ואז", ממשיכה קיכלר, "הקימו את אנדרטת החרפה הזו, שילדים רוכבים עליה על אופניים. האנדרטה לא מכובדת ולא מכבדת את ניצולי השואה, שמו את כל הגולות בבטון. הרעיון היה שהמבקרים יחושו את זעקת הילדים שנרצחו אך כעת כשהם קבורים, מי שומע אותם? כל פעם שאני עוברת שם אני מזדעזעת מחדש. אף אחד לא מבין מה זה המקום הזה שאינו מכבד כלל את זכרון הילדים".

"עשיתי הרבה ולא זוכרים את ציפי"

בגיל 67 פרשה קיכלר לגימלאות. "חשתי תהליך מיצוי, הנפש כבר לא יכלה להכיל את כל הסיפורים. מאז, אני מקדישה את חיי למשפחתי ולחברות, אני יוצאת ומבלה ומדי פעם כשמזמינים אותי, אני מגיעה להרצות בפני אנשים על נושא השואה. אני יודעת שהספקתי לעשות הרבה דברים: קיבלתי פרס מפעל חיים מעיריית חולון על פעילותי ב'בית להיות', פרס מיד ושם על הפעילות שם, הוצאתי ארבעה ספרים על השואה ויזמתי מופע תיאטרון בובות על נושא השואה. גם שימשתי כגובת עדויות בסרטיו של שפילברג בנושא השואה".

על דבר אחד היא מצרה: "אחרי שפרשתי, ב'בית להיות' לא זוכרים את ציפי קיכלר, לא מזמינים אותי לאירועים, אני לא מוזכרת כמייסדת של המקום, אין תמונה ואין אזכור ועל כך צר לי מאוד".

ברשת קהילה ופנאי, המפעילה את "בית להיות", ביקשו לציין: "'בית להיות' מהווה מרכז לטיפוח תודעת השואה ולקחיה, וממלא את תפקידו – הנחלת והעברת תודעת השואה ולקחיה לדורות הבאים, נאמנה. בכל יום בשעות הבוקר מגיעות למרכז קבוצות של תלמידים, משתתפי/ות משלחות לפולין, צוותים חינוכיים, אנשי כוחות הביטחון וכיו"ב, לפעילות חינוכית, המשלבת שמיעת עדות של שורד שואה והנחיה בלתי פורמלית על השואה ולקחיה. בשנה האחרונה ביקרו למעלה מ-800 תלמידים ובני נוער במרכז. בנוסף, מקיים המרכז מגוון גדול של פרויקטים עירוניים שבהם משתתפים מאות תלמידים נוספים".
עוד ציינו ברשת כי "אחה"צ מהווה המרכז בית חם לשורדים ומשמש כמרכז חברתי-תרבותי ופעילויות שונות מועברות בו. מטרת הפעילויות היא הפגת בדידותם של שורדי/ות השואה, מילוי שעות הפנאי ויצירת קבוצת שווים. החברים מצביעים ברגליים ומגיעים בכל שעה ובכל מזג אוויר והפכו למשפחה אחת גדולה, שחוגגת חגים ביחד, חווה חוויות משותפות ומעצימות ונמצאת אחד בשביל השני גם ברגעים קשים יותר".

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר