15 שנה חלפו מאז הירצחה של מזי גרגו ז"ל והמודעות שנתלו השבוע ברחבי חולון על האזכרה מעלות זכרונות ואת הגעגועים אצל אמה אורלי. מסלון ביתה היא מספרת על הטרגדיה שהיכתה בה, סביבה מונחות מודעות האזכרה ולידן אקדח הסיכות שקנתה במיוחד כדי לתלות אותן, שחלילה איש לא ישכח את הילדה שלה, שנרצחה בפיגוע.
מזי נולדה ב-13 במאי 1984 בבית החולים הקריה בתל אביב. היא גדלה והתחנכה בחולון, למדה בבית הספר היסודי ביאליק וממנו המשיכה את לימודיה בחטיבת הביניים קוגל. היא סיימה בהצטיינות את הלימודים במגמת מחשבים ב"אורט חולון", המשיכה לשנה י"ג ובסיומה זכתה בתואר "טכנאית מחשבים" בתחום התוכנה. אבל את תעודת הטכנאי מעולם לא קיבלה לידיה, היא נשלחה לביתה כמה חודשים לאחר הירצחה.
שירו של עידן ניסים, "פרח שנקטף", לזגרה של מזי גרגו ז"ל:
מזי החלה את שירותה הצבאי בבסיס הטירונים בזיקים ומיד לאחר הטירונות נשלחה לקורס בממר"מ – יחידת המחשבים הצה"לית, שם הוכשרה והוסמכה כמפעילת מערכות מחשב. את הקורס סיימה בהצלחה מרובה ובציונים גבוהים מאוד ושובצה ביחידה 180 – יחידת מערכות המידע של חיל האוויר, שם נקלטה בתחום תשתיות מחשוב בגף ניטור ובקרה, האמון על ביטחון הרשת החילית והיתה אחראית על מניעת חדירה של וירוסים וגורמים עוינים למערכת הממוחשבת.
"אותו יום ארור", אומרת אמה, "לא אשכח לעולם. היה זה ב-9.9.2003, השעה היתה 17:48. מזי סיימה את היום בצריפין וחיכתה בשער יפו לחבר שלה כ-20 דקות. הוא היה אמור לאסוף אותה אך הודיע לה בדקה ה-90 שהוא לא יכול להגיע. היא שוחחה איתי בטלפון. לא רציתי שתיסע באוטובוס. היא אמרה לי, אמא, אל תדאגי, אני רצה כעת בגשר אל האוטובוס. היא הגיעה אל האוטובוס והנהג לא פתח את הדלת וסימן לה שהאוטובוס מלא. היא אמרה לי, אמא, עוד שלוש דקות יגיע עוד אוטובוס ואז אחזור אלייך".
מזי גרגו ז"ל. "אמא, אני אחזור אלייך"
מזי המתינה בתחנה לאוטובוס הבא עם עוד כמה חיילים כשלפתע עצר לידם רכב שממנו יצא מחבל ופוצץ את הטרמפיאדה. "חצי שעה אחרי ששוחחתי איתה", מספרת אמה אורלי, "התקשרו אלי ואמרו לי, היה פיגוע בצריפין. דפקתי את הראש בקיר ואמרתי, קרה משהו למזי. התקשרתי אליה ולא ענתה. זה לא היה אופייני לה. לקחתי את אמי באוטו ונסעתי, לא ראיתי את התמרורים בדרך, נסעתי באין כניסה. רק רציתי לראות את מזי. בדרך שוב התקשרתי והטלפון היה על ממתינה. אמרתי, יופי, אולי בשורות טובות, היא חיה. לאחר חמש דקות הטלפון צלצל ועל הקו היה רוני. הוא אמר, שלום, אני החובש, אני מטפל בבת שלך. היה פיגוע, הכל בסדר, אנו מנשימים אותה. במצבים כאלה אין אוויר לנשום. כל כך שמחתי, אמרתי, יש תקווה".
רוצים להישאר מעודכנים?
"הגעתי לצריפין. היתה זירה של מלחמה על הכביש, זרקתי את האוטו באמצע הכביש ורצתי לבית החולים אסף הרופא. חיכיתי שעתיים, לא ראיתי את מזי. יצא אלינו רופא שאמר שייתכן שהיא באבו כביר. נסענו במהירות לשם, היא היתה עטופה בשמיכה. הורידו את החלק העליון וליטפתי את שערה, נגעתי בה וחיבקתי אותה. מאוחר יותר התברר ש-60 ברגים ואומים חדרו את גופה וכל החלק התחתון שלה היה מרוסק".
אחרי 15 שנה, בבית בחולון, חדרה של מזי נשאר בדיוק כמו שהיה. אורלי נכנסת לחדר ומראה את חפציה והדמעות זולגות ללא הרף מעיניה. "כל יום וכל דקה אני חושבת על מזי. חדרה נשאר בדיוק כמו שהיה לפני 15 שנה, למעט המיטה שנשברה". הדמעות ממשיכות לזלוג כשהיא מראה את הכומתה והתיק שלקחה כמזכרת אחרונה מילדתה, את הארון, התמונות והתעודות וגם המכתב האחרון שהיה תלוי על המקרר: "אמא הלכתי, עוד מעט אחזור".
"שלושה ימים לפני שהיא נהרגה", מספרת אורלי, "דיברנו על זה שכמעט ולא רבנו אף פעם. מזי היתה חברה, היא היתה יותר מבת רגילה. על הכל דיברנו. מזי עזרה גם בכלכלת הבית כשהיה צריך. אומרים על כל ילד שהוא מלאך ואכן מזי היתה מלאך שמאיר את הסביבה ואת הסובבים. עוד שנתיים אני עוזבת את הדירה שבה מזי גדלה. זה יהיה לי קשה, הזכרונות לא מרפים ממני וחוזרים אלי כל יום מחדש".
מאז מותה של מזי, אורלי לא עובדת. בעבר עבדה בקשרי לקוחות אך היא אינה מסוגלת לעבוד. "כל עניין ההנצחה קשה לי מאוד. אני מעדיפה להתמודד לבד ואת המודעות אני תולה בעצמי. התרפיה שלי היא נסיעות, אני אוהבת לנסוע ולטייל, זה קצת משחרר אותי ממועקות היום יום".
מהו המסר שלך להורים שכולים?
"להמשיך לחיות למען הילדים, לא לתת להם לסבול. למדתי שאני חייבת לקום על הרגליים למען המשפחה".
מזי הותירה אחריה את אמה אורלי, היום בת 53, גרושה; את אביה ניסים שחי באילת; אחות בת 32 ואח בן 27. "המחבל מחמוד בדר", אומרת אורלי בכאב גדול, "קיבל את מאסר העולם שלו, אבל אותנו שום דבר לא ינחם. כל יום שעובר אני מתגעגעת למזי מחדש".
מוסדי
תהיי חזקה
דליה בכר.
כאילו אתמול….דמותה לנגד עיניי. הכרתי אותה,ילדה יפהפייה ומיוחדת מאד.שתהיה בגן עדן ושקדוש ברוך הוא ינחם את משפחתה.
חבר של בן
אורלי פשוט אין מילים אני ממש זוכר את היום הזה קילו זה היה אתמול תמשיכי להיות אמא חזקה