בשבוע האחרון שיפצו חברי קבוצת סחבק מחולון – קבוצת גברים שמטרותיה עזרה לזולת ולנזקקים – את דירתה השכורה של אורלי, בת 54. אורלי מקווה שעם הצבע הטרי על הקירות ייפתח גם דף חדש בחייה לקראת השנה החדשה. סיפור חייה מכיל חוויות קשות מנשוא, ילדות עשוקה, בית אלים בצל הורים פרימיטיביים ובעל שנטש.
בשורות הבאות מובא סיפורה העגום במונולוג קשה כלשונו: "תמיד פחדתי לזוז בבית. היינו הולכים בבית על קצות האצבעות. גרנו ברחוב רבי עקיבא, אני ושלושת אחיי. תמיד סבלנו בבית. ההורים שלי היו פרימיטיביים ואנאלפאבתים. מבחינתם, לתת ביגוד מינימלי ואוכל וזהו. אני זוכרת מהבית רק מכות והתעללויות – אבי היה מכה אותנו בלי רחמים.
"ההורים היו מסודרים כלכלית אך לא ראינו שקל. הם לא נסעו לחו"ל ולא יצאו למסעדות. אבי קבר אותנו בבית וזהו. עניין אותו רק העבודה. אמר שהכסף יהיה לעת צרה. יום חופש הוא לא לקח. עכשיו הוא חי לבדו ואף אחד לא בקשר איתו. לא מזמן אמי נכנסה לבית החולים לניתוח. כשהתאוששה, הגיע אבי עם מתווך ודרש ממנה לחתום על מסמך שמאפשר לו למכור את הדירה. היא לא אפשרה לו. היא בבית אבות כיום.
"למדתי בבית הספר היסודי מגינים ובתיכון במיטרני. למרות בעיות קשב וריכוז, הוצאתי ציונים טובים וסיימתי עם תעודת בגרות. לצבא התגייסה לחיל האוויר והייתי פקידה טכנית. בתקופה הזאת עברתי אונס על ידי קצין מהיחידה. הפרשה טויחה והעבירו אותי לבסיס אחר. עד היום אני סובלת ממאניה דיפרסיה עם עליות ונפילות במצבי הרוח.
רוצים להישאר מעודכנים?
"כשהגעתי לגיל 20 והשתחררתי מהצבא, חזרתי מבילוי בשתיים בלילה. הוא גירש אותי מהבית ומאותו יום אני 25 שנה חיה לבדי. גרתי אצל חברה במשך חודשיים עד שמצאתי דירה עם שותפה. עבדתי בבנק וכך התחילו חיי העצמאיים. תמיד הייתי עצמאית לטוב ולרע. מסתבר שזה עזר. פסיכולוגית אמרה לי, גדלתם כמו יתומים עצמאים אך בשליטה.
"אחרי שנתיים עזבתי את הדירה ואת העבודה בנק. אבי העליל עלי שנגעתי לו בחשבון. אז אמרתי למנהל אני עוזבת, לא רוצה להתעסק איתו. עברתי לבת ים והתחלתי לעבוד ב'וולפסון' בתור מזכירה רפואית. לאחר כשנתיים שוב עזבתי – כנראה שיש לי יצר של הרס עצמי. רציתי להוכיח שאני מסוגלת להתקבל לכל מקום ואז עזבתי. בגלל זה עזבתי הרבה מקומות עבודות נחשבים.
"את בעלי הראשון הכרתי בחוף הים בבת ים. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה אינדיאני מפרו, האהבה פרחה אך אמו תמיד ניסתה להפריד בינינו. שבוע אחרי החתונה הוא ברח לפרו. כשחזר הילדה נולדה ואז שוב הוא ברח לאחר שנתיים. לא התייאשתי, שכרתי דירה, עבדתי בשתי עבודות. הייתי אז בת 24 עם רזומה של אישה בת 40. לקחתי אחריות על החיים שלי.
"מאז ניסיתי ליצור קשרים עם גברים, חלקם צלחו לאורך תקופות ארוכות וחלקם קצרות. היה שלב שבחרתי לא לצאת מהבית ודרך צ'אט במחשב הכרתי את אבי ילדי השני. אני נורא רציתי להתחתן, הוא לא רצה. תמיד טען שחתונה מקלקלת יחסים. אנחנו נשארנו בקשר אך בשנתיים האחרונות הקשר התהדק לשמחתי. על אף כל הקשיים, הצלחתי לגדל את ילדי בגאווה ולעמוד על הרגליים בזכות עצמי. כל יום שעובר אני כובשת את האוורסט מחדש למרות הקשיים והתסכולים.אני גאה שכל מה שהשגתי בחיים השגתי בכוחות עצמי".
