יהודית מגיד-צידון, תושבת חולון, שכלה את בעלה עופר במלחמת יום כיפור. 45 שנים אחרי, היא נזכרת ומספרת על ימי השירות בחיל האוויר, על הקשר עם עופר וגם על היום שבו מפקד חיל האוויר הודיע על נפילתו של בעלה בשבי.
עופר צידון (צידוקוביץ), בן טובה ויוחנן, נולד ב-1950 בקיבוץ בארי. בתחילת מאי 1968 התגייס לצה"ל והוצב בחיל האוויר, מאחר שהתנדב לשרת כטייס. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, השתלם בקורס נווטים. לאחר מכן הוצב כנווט בטייסת. הוא הועלה לדרגת סגן ובתפקידו כנווט-עוזר לקצין ניווט הוערך כקצין טוב, שקט, מסור ואחראי. אחרי כן הועבר לבית הספר לטיסה ושימש שם כקצין בטיחות ומדריך ניווט בטייסת אימונים. את אשתו יהודית הכיר בעת ששירתה כחיילת חובה בחיל האוויר, תחילה בבסיס חצרים ולאחר מכן בבסיס חצור.
עופר צידון ז"ל במדי חיל האוויר
בשנת 1971 נישאו יהודית ועופר. "האהבה פרחה והכל היה יפה ונהדר. היינו בתחילת החיים של זוג צעיר ומאוהב. נסענו וטיילנו בכל הארץ, כל הזמן טיילנו. היינו אחרי החתונה חודש באירופה", נזכרת יהודית. לזוג נולד בן בשם זוהר וכל המשפחה עברה לגור בשיכון של בסיס חצרים שבו עופר שירת. בהמשך הוצב עופר כנווט בטייסת פנטומים שבבסיס תל נוף ומשפחתו עברה לגור בשיכון המשפחות של הבסיס.
עופר ויהודית צידון ביום חתונתם
לאחר שלוש שנים בשירות קבע, חתם עופר על עוד שלוש שנות שירות ועמד לעלות לדרגת סרן. בבוקר יום הכיפורים של תשל"ד הוקפצו אנשי הטייסת לאוויר. "בבסיס העירו את כולנו בחמש בבוקר", נזכרת יהודית. "עופר היה צריך לטוס ונסע עם האוטו שלנו עד המסלול. כמה ימים האוטו עמד שם עד שהזיזו אותו. את כל המשפחות פינו מהבסיס לבית נופש ליד נתניה".
דאגת?
"הוא נלחם. היינו שומעים חדשות בבית. חיכינו והיינו במתח. באופן אישי היו חלומות, קיוויתי שנהיה כבר אחרי. כולם נלחמים ואי אפשר לדעת מי יינצל. גם היו שיחות טלפון. אפילו בזמן המלחמה עשו לנו מסיבת גיבוש כדי לעודד את הטייסים. ארגנו מסיבה בתל נוף ובאו לקחת אותי מבאר שבע. בא חייל ולקח אותי ובערב החזירו אותנו".
ביום י"ד בחשון תשל"ד (9.11.1973), בזמן הפסקת האש, כשבקילומטר המאה ואחת המפורסם התנהלו שיחות להסכם הפרדת הכוחות בין הישראלים והמצרים, מטוסו של עופר, שהיה בגיחת צילום בגובה רב מעל איסמעיליה, נפגע מאש של טילי קרקע אוויר מצריים. כתוצאה מהפגיעה עופר והטייס גדעון שפר (לימים אלוף בצה"ל) נטשו את המטוס ונפלו בעוצמה חזקה על הקרקע מגובה של 48 אלף רגל. כתוצאה מהפגיעה הקשה שפר הטייס נפגע בגבו, ידיו נתלשו ממקומן והוא סבל משברים בפניו. עופר נהרג. מיד לאחר מכן הגיעו למקום כוחות מצרים ששבו את השניים.
45 שנים אחרי המקרה, יהודית מספרת כי עד היום ניצב סימן שאלה האם עופר נהרג לפני או אחרי שהגיעו המצרים לזירה והאם היה ניתן להצילו. "הקצינים שלנו אמרו לנו שאם הוא היה נופל לתוך בית החולים שלנו בתל השומר, בחדר ניתוחים היה אפשר להציל אותו. זה משפט שנאמר כדי שנרגיש יותר טוב".
לאורך כל זמן השבי, המצרים לא היו מוכנים להעביר שום פיסת מידע אודות מצב השבויים, מי חי ומי מת. משפחתו של עופר כלל לא ידעה שהוא נהרג והנחת העבודה בצה"ל היתה שהוא חי. רק יום לפני חילופי השבויים קיבלו בצה"ל מידע כי אחד השבויים נהרג. "בלילה שלפני החזרת השבויים, מפקד חיל האוויר הגיע אלינו ודיבר איתנו. אמרו שאחד מהם נהרג והם לא יודעים מי. בקילומטר המאה ואחת אמרו להם שאחד מהטייסים נהרג אבל לא אמרו מי. שתי המשפחות חיכו", מספרת יהודית ומוסיפה: "עד הרגע שכל השבויים היו על המטוס בדרך לארץ, לא ידעו מי מהם נהרג".
כאשר נמסרו השבויים לידי הכוחות הישראליים, נודע הנורא מכל. שמו של עופר לא הופיע ברשימות השבויים החיים. "מפקד הבסיס ומפקד הטייסת התקשרו והודיעו שהם באים אלינו", נזכרת יהודית. "הם באו וישבו וכולנו חיכינו לצפייה ופתאום הם אמרו שלצערם הרב, עופר לא מופיע ברשימות כי הוא נהרג ביום שבו נפל בשבי. מיד עם הנחיתה, גדעון שפר בא אלינו יחד עם אשתו כדי לספר לנו את הסיפור שלו".
גופתו של עופר הוחזרה ממצרים והוא הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע.
איך התמודדת עם המצב?
"זה היה קשה. הייתי אלמנה צעירה בת 22 עם תינוק, בתחילת החיים, ופתאום חותכים לך את הראש באמצע החיים. תפקדתי בלי לב ובלי ראש. הגוף בשוק כי הוא קיבל מכה מאוד חזקה. ההורים של עופר בעצמם היו בשוק. אבא שלו היה קבלן גדול בבאר שבע והוא פשט את הרגל.
"יש את התמונות של האלמנות השחורות באיטליה וברוסיה שיושבות על הספסל. זה מנוגד לכל הגיון, להיות אלמנה בתחילת החיים. אין בזה הגיון. אני מנסה תמיד לחשוב ואין בזה הגיון".
לאחר מכן עברה יהודית עם זוהר בנה לגור ליד משפחתו של עופר בבאר שבע. "אחרי המלחמה לא רציתי להיות יום אחד בבסיס", היא אומרת. "אחרי השבעה נרשמתי מיד לאוניברסיטה. למדתי ספרות אנגלית. הכנסתי את הראש לתוך הלימודים כדי להיות בעולם אחר ולמזלי, היו לי סבים וסבתות שעזרו לי עם זוהר".
בשנה האחרונה של הלימודים הכירה את יואל, מי שהפך להיות בעלה השני ואבי בתה. "יואל הגיע כמתנדב לקיבוץ בארי בזמן מלחמת יום כיפור, ובאוניברסיטת באר שבע היה למרצה. למדתי אצלו קורס וככה הכרנו. נולדה לנו הבת דנה וכולם היו בחתונה שלנו כשהיא היתה בת חמש. רצה הגורל, וכולם עברו לגור בקיבוץ בארי, הקיבוץ שבו גדל עופר. זוהר גדל למעשה בגן שאבא שלו גדל בו".
בשנת 2012 הגיעה יהודית לחולון. "מצאתי דירה ליד הבן שלי שהתגורר עם כלתי ושתי בנותיהן הקטנות שם. עזרתי להן עם הילדות, גנים ,חוגים וכו׳. כלתי היא חולונית והוריה ושתי אחיותיה התגוררו בקרבת מקום גם כן. היום הם גרים בתל אביב ואני נשארתי כאן, בחולון. מצאתי עניין במדיטק ובתיאטרון קהילתי מקומי".
היום, גם אחרי 45 שנים, יהודית מספרת כי ההתמודדות עם הכאב קשה לה. "זה מתחיל כבר בספטמבר, ובראש השנה יש הרגשה לא טובה. גם על הבן שלי זה משפיע מאוד. היו שנים שהוא פחות רצה לבוא לבית העלמין. זה דבר שאנחנו מתמודדים איתו שנים. הכאב הוא אחר ומשתנה אחרי 40 שנה. אפשר להבין, זה לא אותו דבר, אבל אלה חיים שנקטעו באמצע".
