האור של הניצולה ששרדה את אושוויץ: המתנדב מחולון שהפך למשפחה

"אני שוכחת שהוא רק מתנדב ולא אח". כך נולד הקשר בין פרידה קליגר, ניצולת שואה בת 98, שילדיה מתגוררים והמתנדב ראובן שרף, שמצליח להפיג מעט את הבדידות

פורסם בתאריך: 2.5.19 09:11

בכל יום ראשון, לקראת שעות אחר הצהריים, מתמלאת פרידה קליגר ציפייה. תכף יגיע ראובן שרף, המתנדב הקבוע שלה בחמש השנים האחרונות, למפגש השבועי שמקפל בתוכו זמן קסום של קרבה, חברות ואהבת חינם. ילדיה, נכדיה וניניה מתגוררים מעבר לים, בארצות הברית הרחוקה, ושרף הוא עבורה משפחה לכל דבר.

קריגר, בת 98 ותושבת חולון ב-70 השנה האחרונות, היא ניצולת שואה שמסתייעת בעמותת עמך. בישראל חיים יותר מ-100 אלף ניצולי שואה, חלקם לבדם ללא בני משפחה, והעמותה מעניקה להם תמיכה וסיוע ודואגת לשלוח אליהם מתנדבים אשר מבקרים אותם בבתיהם באופן קבוע ומארחים להם חברה. לכל ניצול שואה יש מתנדב קבוע שהופך להיות משפחה, ממש כמו שקרה לקליגר ולשרף, שהפך להיות בן בית בביתה וניכר כי הקשר ביניהם חזק מאוד.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחולון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת


קליגר גדלה בוורשה שבפולין. כשהיתה בת 18 פלשה גרמניה הנאצית אל פולין, ובזמן הכיבוש הנאצי היא חיה עם בני משפחתה בתוך גטו ורשה כולל בתקופת המרד. בהמשך הועברה אל מחנה אושוויץ שממנו הצליחה להינצל. בסוף המלחמה שהתה קליגר במחנה ברגן בלזן עד שנכבש על ידי הכוחות הבריטיים.

"לא האמנתי שאשרוד", היא מספרת ל"השקמה חולון", "עברתי טיפוס באושוויץ, שלוש בנות נפטרו – ואני ניצלתי. בהמשך הייתי בברגן בלזן והאנגלים שיחררו אותי. חבל שלא כתבתי ספר".

בשנת 1947 עלתה קליגר לארץ יחד עם בעלה באוניית מעפילים שעגנה בחופי עתלית, ובהמשך השתכנו בני הזוג בחולון הצעירה של אותם הימים. "היינו במחנה בלי האנגלים, רק עם יהודים", היא נזכרת, "היינו צריכים לבחור איפה כל אחד רוצה ללכת והחלטנו ללכת אל חולון. זה לא היה פשוט – חולון היתה אז בת עשר שנים עם עשרת אלפי תושבים. בנו פה את שיכון ותיקים ובית חרושת לודז'יה והיתה שורה של בתי רכבת. את אחת מהדירות אנחנו קיבלנו".

קליגר מספרת כי באותם ימים זכו ניצולי השואה ליחס עוין ומזלזל מצד התושבים המקומיים ילידי הארץ, דבר אשר פגע מאוד בה ובחבריה. "האנשים שגרו מסביב התנהגו אלינו גרוע ביותר", היא מספרת בכאב, "על זה שמבחינתם הלכנו כ'צאן לטבח'. הנשים שהיו כבר ותיקות, לפעמים היו להן קצת קמטים בפנים, ואנחנו הצעירות היינו יותר יפות והן היו מקנאות. זה היה נורא. אני ועוד כמה שעדיין בחיים לא שוכחים".

מה הם היו עושים למשל?

"הם לא התביישו לכנות אותנו 'סבונים'. כל כך זלזלו בנו וכאב לנו נורא".

למה זלזלו בכם?

"הם חשבו שאלוהים בחר בהם ושהם הצליחו להיות בארץ וניצלו ולא סבלו. הם יכלו להיות אותם קורבנות חלילה וחס. אם הגרמנים היו מצליחים להיכנס לפה, יחד עם הערבים היו עושים דברים יותר גרועים ממה שעשו ליהודים באירופה".

כמה חודשים לאחר העלייה ארצה פרצה מלחמת העצמאות. בעלה של פרידה נשלח אל הצבא, והיא נשארה תקופה ארוכה לבדה. לאחר כמה שנים היגרה המשפחה אל ארצות הברית. בהמשך קליגר חזרה לארץ ומאז היא חיה בדירתה שבחולון, בעוד שני ילדיה נשארו באמריקה ואיתם ארבעת נכדיה ושלושת ניניה.

במהלך השואה נספו רבים מבני משפחתה של קליגר, ובמשך שנים רבות היא דאגה להיות פעילה בהנצחת זכר השואה, כולל כאן בחולון, וגוללה את סיפור הישרדותה ביד ושם ובבית להיות בחולון. "כשמוטי ששון נבחר בשנת 1993 הוא האיר את החיים של ניצולי השואה ועזר להקים את בית להיות", היא מספרת, "אז היו הרבה ניצולי שואה בחולון. האולם היה מלא ועל הבמה ישב יוסף בורג שהיה שר הפנים. מוטי ששון עמד על הבמה ואמר לנו: 'תודה לכם שנתתם לנו את המדינה'. כולנו פרצנו בבכי. כל אחד מאיתנו שעוד חי לא שוכח את זה".

לדבריה, היא מאוד מעריכה גרמנים אשר פועלים כיום להנצחת הזיכרון, להגברת המודעות לקורבנות השואה ולתיעוד ההיסטורי של פשעי הנאצים, אבל עם זאת היא אינה סולחת לעם הגרמני. "אין מה לסלוח", חורצת קליגר, "איך אפשר לסלוח שלקחו ילדים כאלה? גם אני הייתי בתאי הגזים. היו להם טריקים כאלה לשקר, ובגלל זה הם גם הצליחו".


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחולון? 

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "השקמה חולון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת


ראובן שרף הגיע למיזם של עמותת עמך דרך חברים. "סיפרו לי על הארגון ועשו לי היכרות עם הצוות, ואמרתי לעצמי שאני אתנדב בעמך", הוא מספר, "לאחר מכן מעבירים אותך אל פונה, ואז נוצר הקשר הזה ואתה פוגש את אותו ניצול. את פרידה פגשתי לפני חמש שנים".

פרידה מצטרפת לשיחה ומספרת ש"יש הרבה במשותף. אמא שלו גדלה בוורשה וגם אני גדלתי בוורשה. אני שוכחת שהוא רק מתנדב ולא אח. אני מרגישה אליו קרבה אנושית".

הקשר הקרוב והחם בין פרידה וראובן ניכר לאורך כל הראיון. במהלך השיחה קובעת פרידה כי הזיכרון שלה כבר לא טוב כמו פעם, וראובן משיב לה מיד ש"הלוואי שיהיה לנו זיכרון כמו שלך" ומספר כי "לפני חודש היא חגגה יום הולדת 98. הלוואי שנהיה כמוך".

שרף רואה את ההתנדבות והתמיכה בניצולי השואה כדבר בעל ערך עליון, קל וחומר כשמדובר באנשים בודדים, ומביע תקווה שאנשים נוספים לרבות צעירים יתמכו באוכלוסיית ניצולי השואה. בעמך הוא מתנדב כבר עשר שנים, כאשר במסגרת זו הוא נפגש בכל שבוע עם שני ניצולי שואה שאיתם הוא משוחח ומנסה להנעים את זמנם. הוא נחשף לניצולים שלעת זקנתם מצאו עצמם בודדים, חסרי אונים ובשולי החברה, והפעילות ההתנדבותית כל כך השפיעה עליו שהוא חיבר שיר בהשראתם בשם "עצובי החיים".

"שבעי שנים הם ספונים בביתם,/ רוב הזמן הם לבד, אין איש איתם,/ קמוטה חזותם, המראה לא נעים,/ קשישים וזקנים – עצובי החיים", כתב בין השאר.

קליגר מספרת כי המציאות שבה ילדיה ונכדיה חיים בארצות הברית בעוד היא נמצאת כאן בישראל קשה עבורה. למרות ביקוריו של שרף, עדיין קיים קושי רב בבדידות שנוצרת כתוצאה מהריחוק. כך למשל היא מספרת כי את החגים היא נאלצת להעביר לא פעם בביתה לבדה במקום להיות בחיק המשפחה.

לסיום נשאלת קליגר איזה עתיד היא צופה למדינה ממרומי גילה. "צריכים להיות אחראים", היא קובעת, "אני מאחלת שאני אראה את הארץ ואת האנשים כמו שאני הייתי רוצה לראות. שיהיה אכפת לישראלים, שיעריצו את הארץ. אני שואלת מדוע אנשים נוסעים לחו"ל, הארץ כל כך יפה. לעצמי אני מאחלת שהמשפחה שלי, הילדים והנכדים והחמודים יבואו לפה. זו התקווה שלי".

רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן והיו הראשונים לדעת

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר