עשר שנים חלפו מאז אירוע הירי בבר נוער, שבו נרצחה תלמידת תיכון קריית שרת, ליז טרובישי, לפני שמלאו לה 16. מאז הרצח הנתעב, שבו נהרג ניר כץ ונפצעו 11 נערים ונערות, טרם פוענח, ולצד הכאב שלא נגמר מתמודדות המשפחות עם לא מעט סימני שאלה ותסכול.
בשבוע הבא יתכנסו חבריה ובני משפחתה של ליז שיציינו עשור למותה, כשלצד התקווה שהרוצח הנתעב ייתפס, מבקשים בני המשפחה להקים אנדרטה בעיר שתנציח את זכרה. "חשוב לי להנציח את ליז כי בסך הכול היא הייתה בת 15 וחצי וכל חייה נקטעו על ידי אדם נתעב", אומרת אחותה.
הדבר שמטריד בעיקר את משפחתה ואת מכריה של ליז היא העובדה שעד היום הרצח לא פוענח. גם סאגת האחים פליסיאן שהסתיימה בשחרורם והענקת פיצוי מהמדינה בגובה של יותר משני מיליון שקל, הוסיפה לתסכול.
"תמיד אנחנו תולים תקווה בזה שמוצאים מישהו. כל פעם אנחנו תולים תקווה. הרוצח היה מתוחכם מידי, נעלם והתאדה", אומרת האחות איילה טרובישי, "כבר איבדנו את האמון. אבל עדיין יש לנו תקווה מסוימת שיימצאו אותו".
מדי שנה, מגיעים אל יום האזכרה של ליז בני משפחה וחברים קרובים. בשבוע הבא היא תיערך בפעם העשירית. "יש חברים שמאוד קרובים אליה ומגיעים כל שנה", מספרת אחותה, "אבל אני יכולה להגיד לך שבבית הספר זה נשכח. משנה לשנה זה יורד. היו לה חברים מאוד קרובים שחלקם כבר לא מגיעים, החיים ממשיכים ומי שרוצה לבוא יבוא".
כעת המשימה שהיא רואה לנגד עיניה היא הקמת אנדרטה בעיר שתנציח את ליז. "אני מנציחה אותה בדרכי שלי והייתי רוצה להנציח אותה באיזו שהיא אנדרטה שתוקם בחולון. חשוב לי להנציח אותה כי בסך הכול היא הייתה בת 15 וחצי וכל חייה נקטעו על ידי אדם נתעב", אומרת איילה, "היא הייתה נערה טובה ומחייכת שאהבה לעזור לזולת. זה הנוער של פעם, היא הייתה ילדה טובה".
גם חלק מהחברים הטובים עדיין כואבים. לפני 10 שנים, ביום הראשון של חודש ספטמבר 2009, תלמידי שכבת י"ב של תיכון קריית שרת נכנסו דרך שער בית הספר אל שנת הלימודים האחרונה שלהם. זה היה אמור להיות אירוע משמח, אלא שחודש בלבד לפני כן, הם נאלצו לעכל את הבשורה הקשה שחברתם לספסל הלימודים, ליז טרובישי, נרצחה באירוע הירי בבר נוער.
"כשהייתי בבית שמעתי דיווח על ירי בתל אביב", משחזר עידן אליאדי, אחד מחבירה הקרובים של ליז. "רק בשעה שש בבוקר גיליתי שליז הייתה שם ונהרגה. אתה לא יודע איך לעכל את זה בכלל. זה נתן לי סטירה רצינית. השנה של י"ב הייתה קשה, אנחנו כחברים ידענו לתפוס את עצמנו וזה גיבש אותנו".
רוצים להישאר מעודכנים?
אליאדי מספר על הקשר הקרוב שהיה לו עם ליז, ואומר: "היינו חברים לכל דבר. היינו יודעים הכול אחד על השני ומדברים כל היום. ליז הייתה בהגדרתה בן אדם עם לב מהלך".
טליה שפנין הכירה את ליז עוד כשלמדו בבית הספר היסודי. גם שנים לאחר שעברה לתל אביב, המשיכה להיות אחת מחברותיה הקרובות.
שפנין ידעה שליז מבקרת בבר נוער, על אף שלא השתייכה לקהילה הלהט"בית. היא מצאה בחברי המועדון חבורה חמה ומחבקת. "היא הייתה אדם מאוד מופנם והיה לה אכפת מאחרים, חוץ מזה שהיא גם לא הייתה חלק מהקהילה הגאה והיא סיפרה לי כמה היא הרגישה עם החברים בבר נוער טוב. באותו ערב הייתי אמורה להגיע אתה לשם אבל לא יכולתי מהסיבות שלי וזה מה שיצא".
"יום אחרי הירי ראיתי את הכתבות בנושא, אבל לא קישרתי את האירוע לליז עד שאמא שלי סיפרה לי. באותו רגע חטפתי את שוק חיי, הבנתי שהחברה הכי טובה שלי נחתכה", מספרת אורטל כורך, שהייתה חברה קרובה של ליז. "היה לה לב. היא הייתה כותבה שירים מאוד יפים ומרגשים. גם כשאחיינית שלי נולדה היא כתבה לה שיר".
גם אורטל סבורה שהקמת אנדרטה בעיר נחוצה. "אני חושבת שזה רעיון מצוין להנציח את ליז ומי שהיה איתה, גם כדי שאנשים לא יישכחו שהיה פשע שנאה".
ספיר סול, חברה קרובה של ליז מגיל חמש, מוסיפה: "אני זוכרת ממנה הכל. היא דמות שקשה לשכוח. אני זוכרת את הקול שלה, את החיוך שלה, את הלחיים שהיא כל כך שנאה שהייתי תופסת לה".
סול מספרת כי הטראומה מאירוע הירי ממשיכה להשפיע עליה עד היום. "תקופה ארוכה לא הסכמתי להתקרב לתל אביב, פחדתי לנהוג כי פחדתי למות בגיל צעיר, בדרך קיצור שלי ושל ליז אני עד היום לא הולכת. עד היום אני תמיד אומרת לאמא שלי איפה אני נמצאת. זאת סוג של טראומה", היא אומרת.
רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?
הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה ראשון לציון כאן והיו הראשונים לדעת
