לזכרו של סמ"ר בניה רובל ז"ל: יוזמה מרגשת ליצירת שרשרת של מעשים טובים

סמ"ר בניה רובל מחולון, לוחם בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, נהרג בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה במבצע צוק איתן. ביום שבת, 19 ביולי 2014, יצא הכוח שאליו השתייך רובל לבדוק מבנה חשוד, אך במהלך הסריקות יצאה חוליית מחבלים מפיר מנהרה של החמאס והחלה לבצע ירי לעבר הכוח. בזמן ההיתקלות, בשכונת אבו מועמר הסמוכה לרפיח, נפגע רובל מחילופי הירי.
פרויקט "כרטיסי בניה" להנצחת בניה רובל ממשיך לצבור תאוצה. מדובר בכרטיס שהחל מיוזמה של חבריו, כאשר המטרה היא שבעל הכרטיס יעשה מעשה טוב ויעביר אותו לאחר וכך תיווצר שרשרת של מעשים טובים וזכרו של בניה יונצח. בשיחה עם "השקמה חולון", מספר האח ירין רובל על ההתמודדות עם השכול, הפרויקט שצובר תאוצה משנה לשנה ועל המעבר החד מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות.

איך ציינתם את זכרו בשנה שעברה, הכול היה דרך הזום?

"הזום ממשיך גם השנה רק שהשנה זה גם חזר להיות פרונטאלי; במקביל לזום. אני ואחי עושים שיחות זום לאורך כל השבוע, ולמען האמת התחלנו גם בשיחות פרונטאליות כבר בתחילת השבוע. היו הרבה בקשות אבל יש עומס השנה ואנשים נזכרו קצת מאוחר. עכשיו כשאין יותר מדי מגבלות אנחנו משלבים גם פרונטאלי וגם וירטואלי. אנשים למדו להעריך ולהבין את הכוח שמאחורי השימוש בזום, למען האמת, הרבה יותר קל להגיע לכל מיני מקומות שלא היית מצליח להגיע אליהם אלמלא הזום".

כמו?

"ניתן לנצל יותר את נושא הזום, למשל אם יש מקומות שבעייתיים מבחינת מרחק גיאוגרפי אז אפשר להגיע וירטואלית. הרבה יותר נגיש וקל לאנשים כשזה דרך המחשב. מצד שני, זה מאבד משהו מסוים כי אין את קשר העין. בכל מקרה, השנה אנחנו מתמקדים בפרונטאלי".

ספר לי על פרויקט שרשרת המעשים הטובים. הוא ממשיך לצבור תאוצה מדי שנה.

"מדובר למעשה בפרויקט שמתקיים אורך כל השנה והוא פשוט מקבל תנופה לפני יום הזיכרון ו'יום המעשים הטובים' שהיה במרץ שכבר מאז הוא החל לצבור שוב תאוצה".

אז מה זה הפרויקט בעצם? איך הוא החל?

"הפרויקט החל לפני חמש שנים וחצי, בחנוכה 2015. שנה וקצת לאחר נפילתו של בניה. את הפרויקט יזמו חברים שלו מהבית מבלי לשתף אותנו, כלומר הם חשבו על הרעיון לבד. והרעיון הזה נולד לפני הנסיעה שלהם לדרום אמריקה לטיול הגדול. הם חשבו איך יוכלו לקחת את בניה איתם ברוח ומשם עלה רעיון הכרטיסים. הם הוציאו 350 כרטיסים בתור התחלה ומספר ימים לפני הטיסה שלהם הם הגיעו למשפחה גם כדי להיפרד כי זו הייתה תקופה של חצי שנה וגם כדי לספר לנו על הפרויקט. היינו מופתעים ביותר מהרעיון האדיר הזה שזה באמת מאיך שהם הביאו את בניה לידי ביטוי, את הרוח שלו כי זה מה שמאפיין אותו. הם השאירו לנו 50 כרטיסים והם לקחו 300 איתם. העליתי פוסט לפייסבוק באותו יום ומשם זה מפעל חיים שמלוואה אותנו לאורך השנים. כל הזמן יש בקשות לכרטיסים וסיפורים של אנשים שמשתפים אותנו לגבי המעשים שהם עשו, גם איכשהו יש לנו מפגשים עם הכרטיסים עצמם. אומנם לאף אחד מאיתנו עדיין לא יצא לקבל כרטיס אבל כן פגשנו אנשים שמחזיקים בכרטיס או שהם כבר שמעו על הפרויקט. היום אנחנו כבר עם 35,000 כרטיסים שמפוזרים בכל הארץ ובכל העולם".

בכל העולם?

"כן קיבלנו בקשות מהסוכנות היהודית, אוסטרליה, מזרח, ארה"ב, ניו זילנד וגם אנשים לפני שהם טסים לדרום אמריקה חלקם מבקשים לקחת את הכרטיסים האלה".

סמ"ר בניה רובל ז"ל. צילום: משפחת רובל

מה ריגש אותך במיוחד?

"וואו היו הרבה מקרים מרגשים. מישהו למשל שנתקע עם אוטו וסייעו לו או נערה בת 16 שתרמה שיער לחולי סרטן. באמת סיפורים מדהימים ומרגשים. המטרה של הכרטיס זה לעשות מעשה טוב ולהעביר למישהו אחר וככה ליצור שרשרת מעשים טובים ולעורר מודעות לעשות מעשה טוב. המטרה שהכרטיס לא יישב אצלך אלא להיפטר ממנו ולהעביר אותו הלאה למרות שאנשים רוצים לשמור אותו סתם. המטרה הכי גדולה היא גם להנציח את בניה בדרך הזאת. עוד ועוד אנשים מכירים אותו ובטוח שזה עבר יותר מ-35 אלף ידיים. אני, לדוגמה, הלכתי בשנה שעברה לדבר בפני קבוצה של "אחריי" באור יהודה במהלך יום הזיכרון והתחלתי לספר את הסיפור. בסוף השיחה הגעתי לנושא הכרטיסים ואז מדריך הקבוצה אומר שהוא חייב לספר לי משהו. הוא שיתף אותי שהוא עבד באיזו מסעדה ובסוף המשמרת כשכולם מנקים, הוא ראה את הכרטיס במסעדה ופתאום הוא שולף לי אותו. מישהו נתן לו את הכרטיס, כנראה אחד הלקוחות ואז הוא שמר את זה אצלו, הכרטיס הזה אצלו כבר במשך שנתיים והוא לא האמין שהוא יפגוש בי יום אחד. זו דוגמה לסיפור של איפה אני פוגש את הכרטיסים. כשאני פוגש בז – זה אחד הדברים המחזקים כי אתה רואה שיש לו חיים, זה לגמרי פרויקט חי וחברתי".

וביום הזיכרון ישנה מסורת של ריצה לזכרו.

"נכון אבל מעבר לזה, יש עוד הנצחה. לפני מספר חודשים פתחנו תרומה למלונית בבית חולים וולפסון וביום ראשון האחרון אנחנו חנכנו אותה. יש מלונית חברתית בבית החולים וולפסון ששם יש 14 חדרים שהמטרה שלהם היא לשרת את המשפחות של החולים, מלונית שממש מהווה עבורם חדר ומקום לישון ולהתקלח ללא עלות. שבעה חדרים נשאר להשלים את הבנייה שלהם ואנחנו גייסנו כסף לפרויקט של המלונית של "לב חב"ד" גייסנו כסף כדי לבנות את אחד החדרים לזכרו של בניה. היעד היה 80 אלף שקל ובעזרת אנשים טובים, חברים ומשפחה הגענו ליעד. ביום ראשון האחרון חנכנו את החדר שייקרא על שמו ולזכרו. זה שוב עוד פרויקט שמאפיין את הנתינה ללא תרומה של בניה. כמו גם הכרטיסים שמחלקים אותם, אנחנו לא מבקשים תרומה כי כל המטרה זה לעשות מעשים טובים מבלי לעשות תמורה חזרה וזו השליחות שלנו".

ומה היה בשנה שעברה עם הריצה לזכרו? התקיימה?

"בשנה שעברה היה אימון בזום. ביום רביעי, יום הזיכרון, תצא ריצה מקציר בהובלה של ארגון 'רוח הלוחם' בהשתתפות בני המשפחה וחברים. יכול להיות שזה יהיה גם בשיתוף של חיילים ולוחמים מגדוד 101 שזה הגדוד ששירת בו בניה. הריצה היא לאורך 5 ק"מ, תצא ותחזור לקציר ועוברת דרך הבית של ההורים. כמובן, כמו תמיד, אימא שלי תגיד מספר דברים כמו שהיא נוהגת ונרוץ עם דגלי ישראל ודגל הצנחנים. כולם יכולים להצטרף לריצה: בני נוער לפני הצבא, או משפחות, זוהי ריצה עממית וכל מי שרוצה יכול להצטרף. המטרה היא לרוץ לזכרו וכמובן שאפשר גם ללכת. ניתן גם לעשות מסלול קצר כי המסלול מעגלי אז לגמרי אפשרי לחזור באמצע. לפני שנתיים היו כאלה שהגיעו עם ילדים קטנים והיו כאלה עם עגלות – אז הכול אפשרי".

זה חשוב גם להורים שלך.

"תראי זו עוצמה, לפני שנתיים אמרתי לאימא שלי תצאי למרפסת והיו בערך 200-300 אנשים וכולם הגיעו ומחאו כפיים. ההורים שלי התרגשו עד דמעות. היו שם הרבה בני נוער של רוח הלוחם שקראו בשם של בניה וזה היה סופר מרגש. זה הדברים שמחזקים. כל יום הוא קשה, לחיות בחיים של שכול זה דבר לא פשוט אבל יש את הרגעים האלה. מצד אחד יום הזיכרון הוא יום זיכרון לאומי והתחושות לא קלות מצד שני זה יום שהרבה מאוד אנשים עוטפים ודווקא בימים האלה אתה צריך את הכוח ואתה מתמלא מאחרים, מהאהבה שלהם ומהחיבוק".

ומה אתה מרגיש לגבי החיבור ליום העצמאות, המעבר משכול לחגיגות העצמאות?

"אני חושב שזה מתבקש. זה כמו משואה לתקומה. זה לא פשוט. כי אחרי הסערה של יום הזיכרון פתאום בא השקט. ביום העצמאות הכול שקט. לפני יום הזיכרון שבועות לפני כן אתה כבר מתחיל להתעסק ומתחיל להרגיש את זה. את יודעת, יש את כל הפניות והבקשות של האנשים, הרבה שיחות. ואז לאחר כמה שבועות של תעסוקה, פתאום מגיע יום העצמאות אבל מבחינתנו הכול נהיה שקט. זה מתאר בצורה הטובה ביותר את עולם השכול כי בעולם השכול אתה יכול להיות רגע אחד למעלה ורגע אחד למטה. סערת הרגשות היא מעורבת; אם יש אירוע שמח אז הוא מעורב בעצב ושמחה יחד. אתה רגע אחד בוכה ורגע לאחר מכן צוחק – אני יכול להמשיל את זה למעבר של יום הזיכרון ליום העצמאות".

סמ"ר בניה רובל ז"ל. צילום: משפחת רובל