כל צעד, גם הקטן ביותר וגם הגדול והאמיץ ביותר, מתחיל בדקה מסוימת. לכל אחת ואחד יש את הדקה שלו. הדקה שלי התרחשה במרחב הציבורי שבין רחוב בלום דרך רחוב ויצמן, לכיוון בית ספר א.ד. גורדון, בואכה רחוב ארלוזורוב, בו שכן המבנה של תנועת השומר הצעיר.
לקראת שנתי השתים-עשרה התעוררתי בשעה מוקדמת מאוד, מוצפת בהמון ציפיות, התרגשויות ודאגה נסתרת אשר חתכה את האויר. הייתי זרה. ילדה פליטה ברחוב בלום 50 בחולון, במדינת ישראל. גרנו בשיכון עולים חדשים, או כמו שהשכנים אמרו: "שכונה של מהגרים גאים". כל שכניי היו ילדי עולים מארצות ערב ומעט מאד מרומניה ופולין. באותו בוקר הכול השתנה, יצאתי לרחוב שלנו, עמדתי לרגע קט על המדרכה ומדדתי בעיניי את המרחק שאותו עליי לחצות לכיוון בית הספר שהיה ממוקם בשיכון ותיקים, מקום בו האנשים שולטים היטב בשפה העברית וקוראים כל בוקר את עיתון "דבר".
הגעתי למסקנה מהירה ובלתי נמנעת: עליי לעשות קיצור דרך לתוך ה"חולות", אני חייבת למהר.
תוך דקות, כמו במטה קסמים, התגלה לפניי הבניין של בית הספר על שם א.ד. גורדון. המורה פולה אמרה: "תכירו, יש לנו ילדה חדשה ושמה ויקטוריה". עמדתי זקופה וצמותיי נעו במרדנות מצד לצד. מלכת הכיתה הנידה קלות בראשה ולחשה: "החולצה שלה שקופה ומתוכה מציצה חזיית דנטל רקומה". רחש עבר בין הבנות. ניגבתי דמעה סוררת ולא רצויה. התיישבתי וניסיתי להעתיק את המילים מהלוח הצפוף, אבל לא ממש הבנתי.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתום הלימודים הכול השתנה, לא חזרתי הביתה דרך "החולות" אלא דרך רחוב ויצמן הארוך, כדי להיות חלק מהחבורה, למרות שעבורי היה זה סיבוב גדול מאוד. אכן, זו הייתה דרכי מאז: לא להירתע מדרך ארוכה על מנת להגיע לכל מטרה. כמו כולם הלכתי לתנועת השומר הצעיר, דיברנו על עתיד המדינה, חצינו גבולות, גם נבירה בחיים הפרטיים הייתה מותרת… גם כאשר מעמדי האישי היה כל כך מביך ולא ברור. שנים עברו, חלפו ביעף, והותירו בי אותות רבים. "…סופרת אמיתית אמורה להתבטא באמצעות שפה עשירה ותקנית, לא לבלבל בין שניים לשתיים או בין אחד לאחת… לא לטעות בכללי השפה, בעיקר בהתאמה של מין, שם מספר וגוף… את לא ישראלית, את זרה…" הערות כאלה ואחרות העלו בי תחושות עמוקות של כעס, עצב וערך עצמי ירוד באשר ליכולותיי הספרותיות.
במשך שנים חשתי את ההתנגשות בין ערכי התרבות שעליה גדלתי לבין התרבות שאליה הגעתי. מבקריי לא השכילו להבין את המשמעויות הנסתרות והאמיתיות מאחורי השפה הלא-תקנית שלי, ובביקורת שלהם טִשטשו את המסר הספרותי והותירו אותי מתוסכלת ומבולבלת. אבל לאט-לאט, דרך הכתיבה (15 ספרים למבוגרים ולילדים ועשרות שירים, שחלקם הולחנו) הגדרתי מחדש את מעמדי כישראלית וכסופרת. טעויות דקדוקיות לא עצרו בעדי. הדיאלוג שהתנהל ביני לבין השפה העברית הפתיע אותי ואת הסובבים אותי. עבור המבקרים הייתה שפתי הספרותית מוזרה וקלוקלת, אך עבורי היא הייתה שפה מוכרת, חכמה וחדה – שפת ההגירה.
לדיאלוג הזה הייתה משמעות מכרעת בקבלה שלי כסופרת. הייתי שונה, ואכן אין ספק שכאשר השפה תקנית, מתקיים בין שני הצדדים דו-שיח ענייני, הגיוני ומקצועי יותר, אשר שׂם דגש בעיקר על התוכן. כשהשפה אינה תקנית, היא מעמידה את הדובר כנחוּת, גם אינטלקטואלית, ואנשים אינם מקשיבים לתוכן דבריו אלא בוחנים אם הדקדוק תקני.
המאבק העיקש שלי להגיע להבנה עם השפה העברית, כסמל להשתלבות מוצלחת כסופרת מן השורה, היה כרוך במשך שנים רבות בכאב רב. נלחמתי בביקורת מתנשאת במספר חזיתות, ניצחתי במרביתן. לבסוף, לאור ההבנה והקבלה של נקודת הזינוק שלי ומקורותיה, בניתי מסרים תומכים, ולאורם יצרתי סגנון ייחודי משלי. התקרבתי לשפה העברית, והיא הפכה להיות שותפה שווה לשפה הזרה שבתוכי.
כל צעד, גם הקטן ביותר וגם הגדול והאמיץ ביותר, מתחיל בדקה מסוימת. לכל אחת ואחד יש את הדקה שלו. כיום הנס קורה שוב ברחובות ילדותי, במרחב הציבורי שבין רחוב בלום דרך רחוב ויצמן הארוך, לכיוון בית ספר א.ד. גורדון, בואכה רחוב ארלוזורוב, בו שכן המבנה של תנועת השומר הצעיר. הנס הזה קורה מול עיניי המשתאות: תערוכת חוצות גדולה ומרשימה של ספרי הילדים שלי מוצגת במסלול ההליכה הארוך של אותה הילדה מרחוב בלום.
הסיפור שלי הוא סיפורה של ילדה אשר נולדה בארץ קומוניסטית, העזה לרקום חלומות גדולים בתוך מציאות שונה והצליחה לנצח במשחק הגדול של החיים.
*תערוכת החוצות החדשה בחולון ״הילדה מרחוב בלום״ – סיפורם של הסופרת ויקטוריה אדלר שרון והמאייר צבי פדלמן תוצג החל מה 16 ביוני ועד ה 1 בספטמבר במתחם תערוכת חוצות גן המוזיאון ובמתחם תערוכת חוצות ככר ויצמן (בשני האתרים)*
