מחכים לאביתר: כמעט שישה שבועות, שמשפחת דוד מכפר סבא, כמו משפחות רבות בישראל, מחכה שיקירם ישוחרר משבי החמאס ויחזור הביתה.
אביתר דוד, בן 22, נחטף לעזה מהמסיבה ברעים והותיר מאחור את בני משפחתו שדואגים לו מאוד ומחכים לשחרורו: ההורים גליה ואבישי והאחים עילי (26) ויעלה (18). אביתר יצא למסיבה עם עוד מספר חברים. שניים מחבריו נרצחו, אחד הצליח להימלט מהתופת והוא וחברו הטוב, גיא דלאל, נחטפו בידי מחבלי החמאס הרצחניים.
אביתר דוד (משמאל) עם יעלה ועילי, צילום פרטי
יעלה, שהחלה לאחרונה שנת שירות, מתארת את אותו בוקר נוראי של ה-7 באוקטובר: "ידענו שהוא במסיבה בדרום, אבל לא ידענו איפה בדיוק. לאחר האזעקות אמא התכתבה איתו והוא כתב שמפוצצים את המסיבה. אחרי חצי שעה הוא כתב שיורים מעליהם. בסביבות השעה 11 העליתי תמונה של אביתר עם מספר הטלפון שלי. לאחר כמה שעות, בסביבות 13:30, מישהו שאני לא מכירה שלח לי תמונה מתוך סרטון שהחמאס הפיץ בטלגרם ובה רואים את הפנים של אביתר בבירור. בנוסף, הוא שלח לי לינקים לשני סרטונים, כאשר באחד מהם רואים את אביתר עם ארבעה חבר'ה בחדר חשוך ועם ידיים קשורות מאחור הגב. אחד מהם זה חברו הטוב, גיא דלאל, שנחטף איתו. בסרטון השני רואים את אביתר בלי חולצה וידיים מאחורי הגב ומחבל מוליך אותו במקום שנראה כמו עזה. אחרי שבועיים גילינו שיש עוד סרטון שהוא בתא מטען של טנדר עם ידיים קשורות ואזרחים מכים אותו".
ומאז החיים שלכם השתנו לגמרי.
"היומיים הראשונים נראו כמו סיוט אחד גדול. אני אפילו לא מסוגלת לשחזר את התחושות שהרגשתי. ביום שני, יומיים אחרי, הודיעו לנו שהוא חטוף. מהר מאוד הגעתי להבנה שאין מצב שאני ממשיכה לשבת בבית ולרחם על עצמי. למחרת החלטתי שאני מתחילה לפעול וכבר חמישה שבועות אני לא מפסיקה לעבוד בניסיון להשמיע את השם שלו החוצה ולדבר כמה שיותר, גם בעולם".
אנחנו כבר כמעט שישה שבועות אחרי ואין שום התקדמות. לאיזה תחושות זה גורם לך?
"כל פעם שיש דיבור על עסקה זה מטלטל. באופן אישי, מבחינתי גם אם ישחררו 200 חטופים אביתר הוא החטוף ה-239, ככה אני מתמודדת כדי לא לצפות יותר מדי".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך מתמודדים עם חוסר הוודאות?
"חוסר הוודאות בימים הראשונים ממש הרס אותנו. נראה לי שזה משהו טבעי שקורה לבני אדם, שמנסים להיאחז בדברים קטנים. אנחנו נאחזים בזה שבסרטונים רואים שאביתר עומד על הרגליים ולא פצוע ועם קור רוח מטורף, אבל קשה מאוד שאנחנו לא יודעים מה איתו עכשיו. אני מנסה למקד את הכוחות הרבים שיש לי רק בעבודה הקשה הזאת לעומת הימים הראשונים שהיו נוראיים".
יש בך כעס על המדינה בכל הקשור למחדל הנוראי ועל הטיפול בנושא החשוב הזה של החטופים?
"אני לא כועסת אלא ממקדת את הכוחות שלי בלפעול ולא בלכעוס כי זה לא מה שאנחנו צריכים עכשיו. אני חושבת שקרה מה שקרה וזה נורא ואיום, אבל מבחינתי אין מה לכעוס ונתעסק בכל הבעיות הפנימיות אחרי שאחרון החטופים יחזור הביתה. לפעמים אני כועסת שכועסים. הייתה בשבת האחרונה עצרת בכפר סבא והגיעו המון אנשים והיו חבר'ה שהתחילו לדבר פוליטיקה וזה שיגע אותי. עליתי ודיברתי על זה. זה מוציא אותי מדעתי שבזמן הזה מדברים פוליטיקה. עכשיו זה פשוט לא הזמן".
ספרי לנו על אביתר.
"הוא למד בתיכון הרצוג בכפר סבא ומזה קצת יותר משנה עבד כאחראי משמרת במסעדת לנדוור בהוד השרון. הוא אח רגיל, הרביץ לי כשהייתי קטנה. חינך אותי לעשות דברים מטומטמים וחלק ממה שאני היום זה בזכות זה שגדלתי איתו ועם עילי. חברים שלו מספרים שהוא מעין פסיכולוג כזה, תמיד נכון להקשיב, יודע מה לומר ויודע איך לעזור ושתמיד הוא שם בשבילם. הוא חי את החיים וחסך המון כסף. בעוד שבוע הוא היה אמור לטוס לתאילנד עם חברים. הוא תכנן להמשיך משם ליפן ולא ידע מתי הטיול הזה ייגמר".
אתם אופטימיים?
"אני מאוד אופטימית, אבל מודעת לכך שהוא לא יחזור מהר הביתה. אני מחכה ליום שיחזור, מתה לחבק איתו ולהיות חברה הכי טובה שלו. מצד שני, ההבנה שלי היא שזה הולך להיות ארוך ולא משהו שעומד להסתיים בקרוב. צריך להתאזר בסבלנות עם המון כוח לעוד הרבה זמן של חוסר ודאות".
