"אתמול היה הערב הכי קשה שלי בתור אמא, מאז שהפכתי לאמא.
שני הילדים שלי, בסנכרון מושלם,
פשוט נשכבו על הרצפה והתחילו לצרוח את נשמתם
"אבא אבא אבא".
בהתאמה מושלמת יניב הודיע שהוא יורד מזמינות ל-72 שעות ושלא נדאג.
שלושה ימים בלי זמינות. אנחנו יודעים מה זה אומר נכון?
בארור שלא נדאג ממי.
ברור".
על הטקסט הזה כאן למעלה אחראית מיכל ברקאי ברודי, אמא לאריאל חנה ונעם אורב, נשואה, כאמור, ליניב – שנמצא כבר חודשיים וחצי במילואים. באזור הרצועה, אם לא היה ברור.
הדברים נכתבו בפוסט ששבר את הרשת, וזכה לכ-4,900 לייקים, כ-3,300 שיתופים וכמעט 1,000 תגובות. הסוד של הפוסט הזה, שהוא בבחינת חובת קריאה עבור כולנו – בכנות שלו ובטיפים המועילים שהיא נותנת לעצמה, לסובבים אותה ולישראלים בכלל בימים המתוחים והלא פשוטים הללו:
"זה הזמן לציין את הזמן", היא כותבת בהמשך הפוסט. "המלחמה הזו זה מרתון שחוגג עוד רגע רבע שנה (!!!) ומי שלא רץ אותו אולי לא יכול להבין.
וברבע השנה הזו, אנחנו, האמהות (יש גם אבות, אבל רובנו אמהות),
שמחזיקות פה את העורף בשיניים ובציפורניים (שלא הספקנו לטפח)
לא מקבלות הופעות של עידן רייכל בבסיס,
לא פותחים לנו מנגלים מפנקים,
לא מעניקים לנו קפה בחינם או משלמים לנו בכיף על הארוחה.
רוב הזמן אנחנו מסתובבות בעולם עם עור דקיק כמו נייר משי,
מחנק בגרון
וברז דמעות שסגור חצי בכוח כי צריך להחזיק פה את הילדים בריאים ושפויים הכי שאפשר".
ברקאי מוסיפה ומתארת את השגרה, את הימים הלא פשוטים ובעיקר מבקשת התחשבות. בתור מרצה בינלאומית ויזמת סדרתית לקידום נשים. מייסדת הסיסטרהוד, מכינת עלמה ועוד, היא למדה (ותודה לאופרה ווינפרי) ש"בחיים את מקבלת את מה שיש לך האומץ לבקש".
רוצים להישאר מעודכנים?
והיא אכן מבקשת – קבל עם ופייסבוק, וזה מה שנראה שהפך את הפוסט הזה לחובת קריאה ושזיכה אותו בעוד ועוד שיתופים – של נשות מילואמניקים וגם של מילואמניקים בעצמם ועוד ועוד ועוד.
"לשכנים: סבלנות
שניה לפני שאתה מצפצף באוטו, שניה לפני שאתה נוזף בשכנה, שניה לפני שאתה מעיר – קח אויר.
כי יש כאלה שכמעט ואין להן יותר.
הבית מתנהל עכשיו בנוהל קרב, וזה אולי מרגיש אחרת מהדרך כלל אבל אנחנו במלחמה על החיים בכל יום מחדש.
(הסעיף הזה מוקדש לשכן בקומה למטה שכבר 6 פעמים התלונן שבחמש וחצי בבוקר יש אצלנו רעש, כאילו לא הייתי מעדיפה לישון את שנת היופי שלי במקום לתקתק ילדים לגן)
"להורים והצוות במסגרות: התחשבות
#יש אסיפת הורים?
שימו לב שלא השארתם לאמא שכרגע לבד את המשבצות של הערב,
כי אין לה איך להגיע עכשיו ככה, וזו נהיית משימה מספר אלף שלא עמדה בה.
#יש לכם ילדי צו 8 בכיתה או בגן?
שלחו הודעה, תשאלו איך אפשר לעזור, תזמינו את הילד אליכם אחרי המסגרות,
לא צריך הפקה גדולה, רק תשומת לב קטנה.
#יש משימות חריגות כמו חולצה לבנה בוהקת או להביא אוכל לפיקניק בכיתה?
סמסו בקטנה לאמא של צו 8 שיש מצב שפספסה בתוך עומס החיים את ההודעות האלה,
והכי לא רוצה שהילדה שלה תרגיש שונה או חריגה.
"לחברות והמשפחה: עין טובה חובה.
#זו לא את זו אני-
חברה שלכן לא עונה לטלפון? יש מצב שלנהל שיחה עכשיו גדול עליה רגשית.
אשכרה ככה.
לא לכעוס ולא להתאכזב. זה המצב עכשיו.
ואין לזה שום קשר אליכן.
#אפס שיפוטיות-
לא לפתוח עכשיו ויכוחים מיותרים, לא להעיר לנו אם זה לא מאה אחוז דחוף, לא לבקר אותנו, .לא, אני חוזרת לאאאא להעביר ביקורת על הכלים בכיור, הסדר בבית, או המקרר, אם אין לך כוונה לשלוח לפה מנקה בהפתעה.
כלל האצבע הוא שאנחנו הרבה הרבה אחרי הקו האדום התחתון שלנו,
ואין לנו איפה להכיל שום ביקורת שאינה מצילת חיים כרגע.
(וגם אותה לא)
#תרימו!!
הודעה קטנה, לב, מילה טובה, זה הדלק של הנפש שלנו, להרגיש ניראות בזמן הזה.
"לבני הזוג האמיצים בחזית: גם אנחנו בחזית.
לא לשכוח להרים, לחזק, להעריך, לפרגן.
לשלוח איזה פינוק, גם לנו מגיע
לזכור ולהזכיר שאנחנו מלכות, לביאות, אמיצות
כי זה לא מובן מאליו.
***
ומי שרוצה בנק רעיונות קונקרטיים מאוד וישימים,
מתוך הרבה מאוד טוב שזכיתי לו אבל ממש לא כולן זוכות.
במקום לשאול:
איך לעזור לך?
פשוט תציעו דברים ברורים, מתוחמים ופרקטיים.
הנה כמה דוגמאות.
*באיזה יום לשלוח לך ארוחת ערב?
*מתי אני באה לעזור לך עם הכביסה?
*איך אני עוזרת לך בשבת?
*יש לך בדיקות? רוצה שאבוא איתך?
*אני באה אליך עם גלידה/ עלי גפן/ מרק משו כיפי מתי להיות אצלך? ובאיזה סקוטש להשתמש לכלים?
*מתי את צריכה שאוציא את הילדים?".
ורק בשביל ההבהרה – ברקאי ברודי מציינת בסוף: "ברוך ה' לי יש מערכות תמיכה והעסק שלי זה לייצר סיסטרהוד וקהילות נשים שמחזיקות אותי בחיים בזמן הזה, אבל אמן שעם הקריאה בפוסט, תמצאו סביבכם מישהי אחת לאמץ בזמן הזה ופשוט להיות שם בשבילה".
אז איך היא אמרה בטקסט שלה – תזכרו, נשות המילואמניקים הן "מלכות, לביאות, אמיצות" – תרימו להן, תתמכו בהן.
