אחרי שנתיים שבמהלכן ניגנה בתזמורת טורקית בברלין, ג'ולי בסנדילוב חזרה לארץ עם חלום: להופיע בקיסריה עם התזמורת האנדלוסית. ג'ולי בסנדילוב, בת 33 מחולון, מנגנת על עוד עשר שנים. לפני כן ניגנה על גיטרה, עד שהתאהבה בכלי הקלאסי: "הגעתי לעוד דרך חבר שמנגן על כלים אתניים, ג'ימג'מתי עליו ואז החלטתי לקחת שיעורים פרטיים.
"בארץ, נגינה על עוד מתקשרת מיד למוזיקה ערבית ובשלב כלשהו זה שיעמם אותי. הקשבתי לג'אז טורקי ונדלקתי כי המוזיקה היא מורכבת יותר. מצאתי בארץ סדנה של הראל שחל ללימודי מוזיקה טורקית כולל התיאוריה המוזיקלית, ומיד נרשמתי אליה".
בסנדילוב. עם הטורקים בברלין
לאחר מספר שנים עברה בסנדילוב לברלין, שם חיפשה מורים לעוד בקרב הקהילה הטורקית. התשובה שקיבלה מאחד המורים הבכירים בעיר היתה: "אין לי מה ללמד אותך, בואי תצטרפי לתזמורת שלנו". בסנדילוב הצטרפה לתזמורת של ארגון המוזיקה הקלאסית של יוצאי טורקיה בברלין, שרוב הנגנים בו הם ממוצא טורקי.
רוצים להישאר מעודכנים?
"הרגשתי כמו לחזור הביתה", אומרת בסנדילוב, בעצמה ממוצא קווקזי. "הטורקים הם עם מחבק וחם, הם יודעים לארח וחשוב להם להרגיש טוב עם כולם. התזמורת כללה גם מקהלה עם כ-40 זמרים ועוד 15 נגנים שמתמחים בנגינה על כלים עתיקים.
"חוץ ממני, היו רק שני נגנים 'זרים', גרמניה שמנגנת בכלי הקשה ונגן עוד מארצות הברית. רוב החזרות היו בטורקית, אם הייתי צריכה תרגום, אז הסבירו לי. בהפסקות היינו מקשקשים בגרמנית".
יחד עם התזמורת, בסנדילוב הופיעה מול אולמות מלאים וזכתה להצלחה רבה. "ברלין היא עיר עם אחוז הטורקים הגבוה ביותר בעולם אחרי אנקרה ואיסטנבול", היא מספרת. "הופענו מול אולמות מלאים במאות אנשים".
בסנדילוב מתחזקת שלושה עודים בביתה: עוד אקוסטי טורקי, עוד ברבע נפח שמתחבר לחשמל ומתאים להופעות, והעוד השלישי הוא ערבי. "אני ממוצא רוסי, ההורים שלי הגיעו מאזור הקווקז. המשפחה אוהבת אותי וסומכת עלי וכולם באים להופעות שלי. גם אחי הוא מוזיקאי ואשתו היא פסנתרנית. לפעמים יש לנו גם פרויקטים משותפים ואנחנו מנגנים יחד בארוחות שישי בבית".
"הכל בישראל נורא יקר ואיטי"
בסופו של דבר, הגעגועים למשפחה החזירו את בסנדילוב לארץ. "היה לי קשה להתרגל חזרה ליוקר המחיה. בגרמניה יש תחבורה ציבורית יעילה, כל שלוש דקות. בארץ, הכל נורא איטי, והכי נורא, אין תחבורה ציבורית בשבת".
מאז חזרתה לארץ היא מנגנת בשני הרכבים ומלמדת עוד בבית הספר קצב בחולון, בהנהלת אורן גו'רנו. "מגיעים ילדים צעירים ובני נוער ולאחרונה פנתה אלי בחורה בגילי שגם התעניינה בלימודי עוד".
על איכות נגינתה ושליטתה של בסנדילוב בכלי, מעיד אולי הסיפור הבא: "פנה אלי פעם בחור ערבי ששמע אותי מנגנת וביקש שאלמד אותו. לימודי עוד שונים מלימודי כלי נגינה אחרים. אנחנו לומדים 'מאקם', סולם מוזיקלי ייחודי למוזיקה ערבית. יש המון מאקמים, צריך ללמוד להאזין כדי לגעת בחלקים המרכזיים ויש גם את עניין הרבעי טונים, שקיים בז'אנר הזה. אלה המון צלילים, אנחנו קוראים תווים ומתרגלים תיאוריה מוזיקלית לכל דבר, אבל הדגש הוא על ההאזנה".
"המהפכה המזרחית מסתפקת בגיטרה"
בשנים האחרונות עלה המאבק על התרבות המזרחית בישראל לכותרות, שרת התרבות מירי רגב פועל לקידום מוזיקה מזרחית ברדיו ומעניקה תקציבים גבוהים יותר לתרבות המזרחית בכלל. עם זאת, לבסנדילוב יש השגות אחרות על המתרחש בישראל.
"אני לא מרגישה חלק מהמאבק המזרחי. היום לוקחים בדרך כלל גיטרות עם סאונד משתנה ומנגנים את זה בסגנון מזרחי. העוד נעלם. המוזיקה המזרחית היום היא לגמרי מוזיקת פופ, וזה חבל. מצד שני, יש הרכבים כמו זה של אבישי כהן שמנגן ג'אז ישראלי, או הרכב 'רבע לאפריקה', או דודו טסה. הם נותנים כבוד לעוד.
"הפופ המזרחי הוא ז'אנר בתוך המוזיקה המזרחית. אני מנגנת מוזיקה קלאסית טורקית או פולק או מוזיקה ערבית. זה מאד שונה". לדבריה, הרבה אנשים שדוגלים במהפכה המזרחית לא יודעים איך "לאכול' את המוזיקה המזרחית המסורתית, האותנטית. "אנשים ששומעים משהו קלאסי, מורכב לאוזן, מתרעמים וחושבים שיש בזה משהו מתנשא. מוזיקה ערבית קלאסית נחשבת בישראל לביטוי של 'השתכנזות'".
ועם מי את היית רוצה לנגן?
"הייתי שמחה להופיע בקיסריה עם תזמורת אנדלוסית, פחות עם אייל גולן".
