סיפור חייה של אילנה יהב יכול היה למלא ספר עב כרס שעלילתו נמתחת בין נופי הגליל של ארץ ישראל, עוברת בג'ונגלים הפראיים של האמזונס, דרך ברזיל ובסופו של המסע מגיעה לחולון. בראיון ל"השקמה-חולון" מספרת יהב על המהפכים הרבים שעברה בחייה, על מפגשה המרתק עם קהילה יהודית נידחת של יוצאי מרוקו במעבה האמזונס, על חייה בברזיל ועל הדרך שעברה מעולם ההוראה לתחום האימון האישי.
אילנה יהב נולדה לפני 57 שנה בפתח תקווה. היא נישאה בגיל צעיר, בהיותה בת 18 בלבד, ועם בעלה הטרי עלתה לרמת הגולן והיתה ממקימי קיבוץ אורטל. באותה תקופה עבדה יהב כמורה שכירה, אבל הפסטורליות של הגליל לא שינתה את מצב רוחה העכור של יהב, שהיתה אז אומללה למדי: "הרגשתי בשלה להיות אמא, אך הדבר לא היה פשוט ולא קל. עברתי טיפולי פוריות קשים במשך חמש שנים, ללא תוצאות. החלטתי להרים ידיים, לקבל את העובדה שלא אהיה אמא ולחיות איתה בשלום. גם חיי הנישואין שלי לא היו מספקים. הייתי בודדה, הרגשתי מרוקנת, למרות שמבחינה מקצועית ממש פרחתי".
המהפך של יהב החל בסוף שנות השמונים, כאשר יצאה למסע ששינה את חייה – שליחות בת שלוש שנים של הסוכנות היהודית לקהילה היהודית בעיר קוריצ'יבה בדרום ברזיל, במרחק מספר שעות נסיעה מסאו פאולו. בעיר נמצאת אוניברסיטה מהטובות ביותר בברזיל, אבל חשוב מכך, קוריצ'יבה הפכה להיות המקום שלימד את יהב את השיעור החשוב בחייה.
יהב. "חששתי שילדיי יתבוללו"
"בברזיל הפכתי לאמא", היא מספרת. "החלטנו לאמץ וקיבלנו ילדה מקסימה. כשבתי היתה בת ארבע, קיבלנו קריאה מהשירות למען הילד לבוא ולקבל את הבן. כל זה קרה כשנישואי כבר עלו על שרטון ובעלי ואני כבר היינו בתהליכי גירושין. המצב היה ממש לא טוב, אך הופעל עלי לחץ והחלטתי לקחת על עצמי לקבל באהבה ילד נוסף למשפחה".
רוצים להישאר מעודכנים?
לבד בברזיל ובמעבה האמזונס
לאחר שלוש שנים בברזיל, החליטה יהב להישאר עוד קצת בקוריצ'יבה אך בפועל נשארה בברזיל 12 שנה. "לקח לה הרבה זמן עד שהתאקלמתי מבחינת שפה ומקום. כשהרגשתי שאני חלק מכל הדבר הזה, החלטתי להישאר, התחברתי לאנשים, לתרבות ובעיקר לרעב שהיה לאנשים לציונות וליהדות. חתמתי חוזה פרטי עם הקהילה. הייתי מאושרת, אבל ברגע השיא החלה המפלה. באותו הזמן חוויתי גירושים קשים מאוד, ויתרתי על הבית, על המזונות, הכל. נשארתי לבד עם שני ילדים ועם הרבה חלומות".
מכאן, החליטה יהב להגשים את חלומותיה ובגדול. "נסעתי לאורכה ולרוחבה של ברזיל בחיפוש אחרי קהילות יהודיות, כתבתי ספרים וחוברות שהגיעו לכל הקהילות היהודיות בברזיל. לאנשים שלימדו במוסדות היהודיים היה ידע מועט מאוד בפדגוגיה, אז לימדתי את המורים. ברוב הכיתות היו מלמדים עברית ברמה נמוכה, רוב האוכלוסיה היהודית בברזיל מתבוללת וללא זיקה לישראל. הרגשתי שאני מפיצה את הבשורה. קהילות שבקושי הצליחו לכנס מניין החלו בלימודי עברית ברצינות".
במהלך נסיעותיה בחיפוש אחרי קהילות יהודיות בברזיל, הגיעה יהב לאזור נידח, בעיר ליין, השוכנת לצד נהר האמזונס. "מדובר במקום מנותק לחלוטין ממקום ישוב אחר שניתן להגיע אליו רק בסירה בנהר. גיליתי שם קהילה מרוקאית בת 300 שנה, ובעזרת הסוכנות היהודית הקמתי שם בית ספר יהודי", היא מספרת.
כאשר לא יצאה למסעות לאורך האמזונס, ניהלה את בית הספר ואת גן הילדים, "ארגנתי את הטקסים, לימדתי אותם את השירים, בחרתי את האמנים, עבדתי סביב השעון בתשוקה אדירה. זה היה המקום העיקרי שפעלתי בו, שם נוכחתי לראות את הקהילה המתבוללת והמתרחקת מהמסורת חוזרת לאט לאט לעולם היהודי".
בחזרה לישראל ובחזרה לחיים
בשנת 1998 חזרה יהב לישראל. "בתי סיימה כיתה ח', הלחץ מצד המשפחה גדל מאוד וגם חששתי שאם לא אחזור ארצה, גם הבת שלי תתבולל בוודאי. החלטתי לחזור ולילדים זה היה קשה מאוד. הם לא הכירו שום דבר אחר. לבת שלי לקח כמה שנים עד שהצליחה להתאקלם בישראל".
תלמידיה מברזיל עדיין שומרים עימה על קשר, דרך הפייסבוק כמובן. "הם כותבים ושואלים לשלומי ולפעמים גם מבקרים בארץ ואני תמיד מארחת את מי שרוצה לבוא אלי או להכיר לי את המשפחה שלו. ראיתי איך הדור הזה גדל ונשארתי עם כולם בקשר מצוין".
יהב מעידה שגם לה היה קשה למצוא את עצמה כששבה לישראל. "באופן אישי, הבנתי שמיציתי את תחום החינוך. כל החיים הייתי מורה, לימדתי, חינכתי כיתות. הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות 'מנהלת של אנשים', ללמד אנשים לנהל וללמד את עצמם, אז למדתי ניהול הוליסטי".
כיום יהב מנהלת קליניקה פרטית לאימון אישי, ובשאר זמנה היא מתנדבת בארגונים שונים. אחד מהם הוא בעמותת נאמן בחולון המסייעת לאנשים שעברו אירוע מוחי. בנקודת הסיום במסעה (נכון לעכשיו) אילנה יהב היא קרן אור עבור המשתקמים אחרי שבץ מוחי, בין היתר היא מעבירה סדנאות העצמה אישית לאנשים שאיבדו את עצמאותם ולעתים אף את היכולת לדבר.
"אני מבצעת איתם פעילות מעצימה והתמודדות עם רגשות", מסבירה יהב. "בהתחלה חששתי שלא אוכל להתחבר אליהם. לא ידעתי איך ליצור איתם קשר. כמה מהם לא יכלו לדבר או שרק כתבו על נייר. לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לאנשים שאיבדו את העצמאות שלהם ונותרו משותקים. בהתחלה ארגנתי פעילויות של מוזיקה וקלפים, סיפרתי להם סיפורים עם מוסר השכל. במשך הזמן הבנתי שאני יכולה להוציא מהם המון והבאתי נושאים עמוקים יותר".
יהב מספרת כי הגישה שלה היא להראות למטופלים שלה את הדברים הטובים, האופטימיים. "היתה לי מישהי שאמרה לי שכל חייה עבדה בלי סוף וכעת לאחר הפגיעה המוחית, היא פוגשת את הנכדים. למרות המצב הקשה מאוד של הרבה מהאנשים שפגשתי, ראיתי איך אנשים חוזרים ללמוד, לומדים לסרוג, מתחילים להתנדב. מבחינתי", מסכמת יהב, "אין דבר כזה 'בלתי אפשרי'. כבר עברתי דבר או שניים בחיים, כבר החזרתי קהילה יהודית של עיר שלמה חזרה לבית אבא וכעת אני מאפשרת לאנשים להתגבר על מצב רפואי קשה מאוד ולחזור לעצמם".
