בסערת רגשות התיישבתי לסקר את הסרט Remember Bagdad – "זיכרו את בגדד", שבליל השפות שהוא מדבר – אנגלית בריטית, ערבית עיראקית ועברית – נמהל בבליל קולות השווקים והסימטאות בבגדד הרחוקה ועם זאת כה קרובה לליבי. בחרתי בפסקול המתאים ביותר לאווירה ורק כשצלילי שיריו של הזמר הכי עיראקי מבחינתי, נאזם אלרזאלי, עלו ברקע, יכולתי להתחיל לתאר את החוויה האישית של הוריי שהיא למעשה חוויה קולקטיבית של כל יוצאי העדה המדהימה הזאת.
ליוויתי את הוריי להקרנת הסרט. להם היתה זאת הפעם הראשונה לבקר במוזיאון בבל באור יהודה. ראיתי את הברק בעיניים ואת הצימאון שלהם לרוות כמה שיותר פרטים את העבר והכי קרוב שאפשר. בתערוכה המוצגת במקום, אבי מיד התחבר אל התמונות של פעם: בית הכנסת היהודי שבו, כך סיפר, התחתנה אחותו, וגם בית הספר שבו למד כילד. לפתע, הם דיברו רק עיראקית, דיברו במילים שמעולם לא שמעתי קודם לכן. ההורים שלי חזרו באחת לרחובות בגדד.
ההתרגשות שעלתה לנוכח הצילומים והמוצגים בתערוכה הגיעה לשיאים עם הצפייה בסרט "זיכרו את בגדד". את העולם מילאו מבוגרים וצעירים, דוברי עיראקית, דוברי אנגלית וכמובן, כמוני, דוברי עברית.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו
רוצים להישאר מעודכנים?
סרטה של הבמאית פיונה מרפי מביא את סיפורה הלא נודע של עיראק מנקודת מבטם של היהודים, ראשוני הפליטים העיראקים. מפיקניקים על גדות החידקל, דרך נשפים מלכותיים ועד לגרדום, לכלא ולבריחה, מתואר המסע דרך סיפורים אישיים מרגשים, מהעבר ועד לימינו. חיי הקהילה היהודית עוצבו בהשפעת הבריטים והנאצים וקום מדינת ישראל. דרך עדויות מרתקות, סרטים ביתיים וקטעי ארכיון חדשותיים, יחד עם צילומים של עיראק כיום, עוקב הסרט אחרי חייהן של ארבע משפחות יהודיות המנסות למצוא הגיון בתהפוכות העתים, ואחרי סיפורו של איש אחד השב לעיראק כדי לקנות בית.
מהתמונה הראשונה בסרט, דמעות של התרגשות הציפו את עיני. יכולתי ממש לראות איך חיו הוריי ומשפחות היהודים בעיראק טרום הקמת מדינת ישראל. בימים הטובים היו אלו משפחות מאושרות ובימים חשוכים הם חוו פחדים ואימה, אנטישמיות ושנאה ופגיעה נואשת במעמדם. באותה מידה שהסרט רומם את רוחי, היה גם לא פשוט לצפות ובין קטע לקטע חשתי צורך עז לחבק ולנשק את ההורים שלי ואת ההורים שלהם, ולומר להם, "יהיה בסדר, נגיע לחוף מבטחים, לארץ ישראל, למדינה שלנו".
אחד הסיפורים בסרט עוקב אחרי יהודי החי בלונדון שחוזר לעיראק בחיפושים אחרי ביתו, משפחתו והקהילה שבה גדל. ההגעה שלו לעיראק והרגע שבו מצא את מקורותיו היו שיא החוויה וההתרגשות מבחינתי. ניסיתי לחשוב מה היה קורה אילו היו מנתקים אותי ממולדתי והייתי חוזרת אליה אחרי עשרות שנים. בסופו של דבר, אותו אדם קנה בית בעיראק מתוך תקווה שיום אחד יוכל לחזור לגור במולדתו שלו.
כשיצאנו מהסרט הוריי הודו לי על החוויה המרתקת ואמרו: "אם רק היה אפשר לבקר בעיראק היום, זה היה הדבר הראשון שהיינו עושים. אנחנו מתגעגעים לשכונה שבה גדלנו, לשכנים המוסלמים שעזרו לנו ברגעים הקשים ובעיקר לחיי הפשטות שהסבו לנו אושר".
"זיכרו את בגדד", בריטניה 2016. בימוי: פיונה מרפי. 69 דקות. ערבית, אנגלית, עברית. תרגום לעברית
אלי
מזל שיש בריטים שיעשו סדרה כזאת. פה איפלו בבית הספר לא מספרים על הפרעות ומה עבר על יהודי עמים אחרים שלא היו באזור אירופה. הפסד רציני לדורות.