צפו: ויקטור עידה של העיראקים על הקאנון

ויקטור עידה עומד בחזית הבית שבו הוא מתגורר בחולון כבר שנים ארוכות, לבושו מסודר, חולצתו המגוהצת מכופתרת, הווסט השחור מוסיף אלגנטיות ושיער ראשו השופע מסורק למשעי. גשם חזק יורד בחוץ, אבל זה לא מונע מננו לסדר לאורחים שהגיעו חניה. בבית פנימה יושבת על הספה אשתו כוכבה והוא מאיץ בה לגשת להכין תה לאורחים וגם מהעוגה "שבחיים לא טעמנו". עידה, אחד מנגני הקאנון המקצועיים היחידים בישראל, מוכר לרבים גם מסדרת הטלוויזיה הבלתי נשכחת "בת ים –ניו יורק", שם שיחק את דמותו של שלמה זלאייט, נגן קאנון ואב משפחה מסורתית המתמודד עם התפוררות התא המשפחתי בחברה הישראלית. לאחר מכן שיחק בתפקיד דומה גם בסרט הקולנוע "המנגליסטים" וכך הפך למעין נציג של העדה העיראקית בישראל.

באופן מפתיע הוא מגלה שהוא דווקא נולד בישראל: "הורי הם אלה שעלו מעיראק אך חלק מילדותי ביליתי בעיראק וכשאתה גדל במשפחה עיראקית שמדברים בה עיראקית, כולם חושבים שנולדת בעיראק. עד היום אני מדבר עם אשתי רוב הזמן בעיראקית. ככה יותר נוח לנו".

ויקטור עידה מבצע את "פוג אל נחל". צפו:

מבגדד לירושלים ולבית היתומים

כמיטב המסורת העיראקית, מגיע הכיבוד – תה ועוגה, ורק לאחר שהאורחים טעמו, פותח עידה ומספר: "הוריי, שעלו לישראל מבגדד, לא אהבו כל כך את התנאים כאן וכשהייתי בן שלושה חודשים נסענו לעיראק שוב, שם שהינו כחמש שנים. בעירק היה נפלא, אבא היה נגן עוד ובונה כלי נגינה ואמא היתה עקרת בית. חיינו כמו בקיבוץ, כולם הכירו את כולם עד שהגיעו הפרעות. אתם מכירים אולי את המושג 'פרהוד'?" הוא שואל ואומר מיד: "אני חוויתי אותו כשאחד מבני משפחתי נהרג ואז באותו רגע החלטנו לעלות לארץ".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

בישראל, החיים לא היו פשוטים וויקטור ואחיו נשלחו לבית יתומים. "בדרך לארץ, אבי נפטר. החלטנו לגור בירושלים, אני, שני אחיי הקטנים ואמי. בזמנו, לא היה מקובל שאישה תגור עם הילדים לבד, לכן שלחו אותנו לבית יתומים, אותי הפרידו מאחיי וכך חיינו בערך עד גיל 15. אני זוכר את זה עד היום – הגעתי הביתה ואמי לא היתה בבית, אוכל לא היה במקרר. כשהיא הגיעה, היא הכינה מעט אוכל ואני שתקתי כל השבת, אבל לאחריה, אני שהייתי טיפוס מאמין ומסורתי, החלטתי לעזוב את הדת ולתמוך ולעזור לאמא. בעצה אחת עם בני המשפחה, עזבנו את ירושלים ועברנו לתל אביב. מצאנו בית בשכונת התקווה והיה ברור לי שאני צריך לעזור בפרנסת הבית".

עידה השרמנטי לא בחל בעבודות – העיקר שתבוא פרנסה. "התחלתי לעבוד כפועל בניין, לאט לאט קלטתי את העבודה ונהייתי ראש צוות. לקחתי לעזרתי את אחיה של אשתי לעתיד וביחד עבדנו בבניין. העבודה אפשרה לי לקנות בגדים יפים ואף לחסוך לעת צרה. יום אחד אמי באה אלי ואמרה לי, 'בוא בני, עוברים דירה'. היא קנתה דירה חדשה והעיסקה לא היתה מוצלחת. היא נכנסה לדיכאון, אז אמרתי לה, 'בואי, יש עיסקה משתלמת'. מצאנו בניין בן שלוש קומות בשכונת עזרא, אמרתי לה, 'בואי נקנה אותו'.  בזמן העבודות בבניין נכנס לי מסמר לרגל. קיבלתי חופשה לשלושה ימים ובמקום לנוח, אמא שלי אמרה לי, 'מה זו  העצלנות הזו? תעלה תבנה חדר על הגג'.

"במשך שלושה ימים בניתי חדר על הגג, כדי שלמוזיקאים שהכירו את אבי יהיה איפה לישון בין ההופעות שלהם. אחד מהמוזיקאים היה אנואר שלו ז"ל, הוא היה תלמיד של אבא שלי. הוא היה שם את העוד שלו בחדר ואני קצת שיחקתי איתו. התחלתי להתאמן בנגינת קאנון מבלי שאיש יידע ואז בגיל 19 עליתי לראשונה על הבמה בקפה נח, שהיה מרכז השירה הערבית והמזרחית של אותם ימים, ואז הוא סידר לי להופיע שם וביחד עם כמה חברים התחלנו לנגן מדי ערב. השכר היה זעום – רק שלוש לירות אבל הטיפים הגיעו לאלף לירות ללילה, ומשם הכל היסטוריה. עבדתי במקביל גם בבניין ובערב הופעתי עד שהחלטתי שהייעוד של הוא באמנות ועזבתי את הבניין".

"מירי רגב אף פעם לא הזמינה אותי"

כנגן קאנון עידה הופיע ברחבי העולם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועם אנסמבל מזרח מערב. "היום אני מנגן כמה הופעות בחודש וזה מספיק לי. רוב האמנים הוותיקים של היום, שבקושי גומרים את החודש, לא חסכו כמוני גרוש ליום שחור, הכסף הלך על שתייה, הימורים ובילויים. אבל צריך לעזור להם ובשביל זה יש את משרד החינוך והתרבות".

עידה כבר בן 84, לו ולכוכבה יש חמישה ילדים, 15 נכדים ו-25 נינים. הוא מציג את התמונות של כולם בסלון ומכניס אותנו לחדר שהוא קורא לו "חדר ההיסטוריה", עם מאות קלטות, וידיאו ושמע, של כל ההופעות שלו שתועדו אי פעם. אנחנו מבקשים ממנו שינגן את "פוג אל נחל", אחד הלהיטים הגדולים של הזמר העיראקי אזם אל-ע'ז'אלי, והוא נעתר בשמחה ואחר כך מספר על אהבתו הגדולה לקאנון ומעיד שהנגינה משרה עליו שלווה. בסוף, אחרי התה, העוגה הטעימה של כוכבה, הבדיחות שהוא לא מפסיק לספר והצלילים המופלאים שהוא מפיק מהקאנון, הוא מלווה אותנו לדלת אבל לא לפני שהוא מצייד אותנו בפרי לדרך.