סרט ושמו ג'ורג' עובדיה: הבמאי שסיים את חייו עצוב בתל גיבורים

בסוף ימיו, בודד בדירתו בתל גיבורים, הוא התחנן ליצור עוד סרט אחד לפני שיסתלק מהעולם. על חייו, יצירתו ומותו של הבמאי המושמץ ביותר בקולנוע הישראלי, שהקהל נהר לצפות בסרטיו

פורסם בתאריך: 16.3.18 10:35

סרטיו זכו לכל בוז אפשרי מהמבקרים. הוא זכה לתואר הבמאי הישראלי המושמץ ביותר, אך מנגד הקהל אהב אותו ונהר בהמוניו לצפות בסרטיו שהיו להצלחות מסחריות. סיפורו של הבמאי המושמץ ביותר בקולנוע הישראלי.

גורג' עובדיה נולד בעיראק ב-1915 למשפחת סוחרי עצים אמידה. את לימודיו עשה בבית הספר האמריקאי שבבגדד. בשנות ה-20 לחייו כבר היו בבעלותו שני בתי קולנוע בבירה בגדד. בסוף שנות ה40 החרימו השלטונות בעיראק את רכושם של היהודים וכך גם את שני בתי הקולנוע שהיו בבעלותו והוא היגר אל איראן השכנה, שם פתח בקריירה קולנועית כשחקן ובמאי ב-23 סרטים.

בשנת 1967 ביים עובדיה את הסרט "הנחשקת" כהפקה ישראלית-איראנית משותפת לראשונה לאותם ימים וכנראה גם האחרונה עד לכתיבת שורות אלו. לאחר מספר שנות נדודים בין טהרן לירושלים, קבע לבסוף עובדיה את מקום מושבו הקבוע במדינת ישראל. אז גם החלו 14 שנות יצירה קולנועיות שהביאו עימן גם כמה הצלחות מסחריות אך מנגד גם גררו אחריהן ביקורות קשות ולועגות וסרטיו סווגו כ"סרטי בורקס".

עובדיה היה חריג בנוף תעשיית הקולנוע הישראלית. בניגוד לבמאים אחרים שיצרו סרטי בורקס עממיים, הוא היה היוצר המזרחי היחידי, לא בגלל שיוכו העדתי, אלא מפני שהוא היוצר היחידי שלמד את כל הקולנוע שלו במזרח. שנות יצירתו היו השנים שבהן נכנסה הטלוויזיה לישראל ואיתה תרבות "הסרט הערבי" בימי שישי. העלילה ברוב סרטיו של עובדיה אפיינה את קווי העלילה שהיו לסרטים הערביים שנחלו אז הצלחה.

"חוסר כשרון, העדר טעם טוב ודמיון יוצר"

אחד הסרטים הראשונים שיצר בהפקה ישראלית מלאה היה "פישקה במילואים", שיצא בשנת 1971 ומכר 457,000 כרטיסים. מדובר בקומדיה ישראלית שבמרכזה ניצבות דמויות של שני חסידים המגויסים אל כוח קומנדו מיוחד ללכידת מחבל מבוקש המסתתר בירדן. שני גיבורי הסרט, פישקה ושמיל, היו חסידים אשכנזים. מעבר לכך סרט זה נגע באחד הסמלים הישראליים המובהקים – המילואים בצה"ל. בסרט זה ניכר המאמץ של עובדיה העולה החדש לייצר משהו ברוח רב תרבותית ישראלית.

עובדיה ואורי זוהר על סט הצילומים של "קוראים לי שמיל"

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

שנה לאחר מכן יצר עובדיה את המלודרמה "נורית", בכיכובם של ששי קשת ויונה אליאן (שגם הכירו על הסט והתחתנו במציאות), אשר זכתה להצלחה גדולה בקופות עם 750,000 כרטיסים שנמכרו. הקהל אהב והזיל דמעות אך המבקרים פחות. על הסרט הזה כתב יוסף שריק בעיתון הארץ: "מזלי הרע גרם לכך שאת הסרט  הראשון שראיתי בשובי מסיור בפסטיבלים בחו״ל, היה 'נורית'. אילו חזרתי מביקור בכוויית, בעיראק, בסעודיה או בתימן, הייתי חש עצמי 'בבית'. כיוון שחזרתי מביקור בהולנד, באוסטריה, בצרפת, בגרמניה ובספרד, הרגשתי כאילו אני נמצא בכוויית ובסעודיה במקום בתל אביב".

על סרטו "שרית", שיצא ב-1974 ומכר 330,000 כרטיסים בכיכובם של יגאל בשן ודליה פרידלנד, נכתב: "מי שמפקפק בקביעה הגנטית כי אימבציליות היא תכונה של פיגור תורשתי, ילך לקולנוע תל אביב, שם נולדה השבוע, בשעה רעה, עוד בת אימבצילית למשפחת הקולנוע הישראלי המפגר: 'שרית', אחות ל'נורית' האינפנטילית ול'אריאנה' הדבילית, ל'פישקה' החיגר, ל'נחצ'ה' הפיסח ול'ז'אקו' הסתום".

הסרט "יום הדין", שיצא גם הוא בשנת 1974, סיפר על ישראלי שחוזר לארץ לאחר שנטש את משפחתו כדי להלחם במלחמת יום הכיפורים. מדובר בסרט הראשון שעסק בפצע של מלחמת יום הכיפורים רק מספר חודשים אחרי שהסתיימה. על סרט זה נכתב: "אם המטרה האמיתית של 'יום הדין' היתה להפגין לעיני כל חוסר כשרון, העדר טעם טוב ודמיון יוצר – הרי הפעם אפילו ידידיו הקרובים ביותר של מר עובדיה יכולים להיות משוכנעים בכך".

באקדמיה לא מיהרו לחקור וללמד על סרטיו של במאי המלודרמות. "בחוג לקולנוע לימדו אותם מורים אשר יצרו את סרטי הגל החדש שהיום את השמות שלהם לא זוכרים", קובעת חוקרת הקולנוע סיגלית בנאי בראיון לטלוויזיה החינוכית. במגזין הקולנוע "חי בסרט" ציין הבמאי הצעיר גלעד אמליו-שנקר כי במהלך עשר שנות לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטה, לא הוזכרו אפילו פעם אחת סרטיו של ג'ורג' עובדיה.

הזלזולים וההשמצות לא מנעו, כאמור, מהקהל לנהור בהמוניו אל בתי הקולנוע כדי לצפות שוב ושוב בסרטיו של עובדיה. כך למשל חמישה מסרטיו נמצאים ברשימת 100 הסרטים הישראליים הנצפים ביותר. על כך אמר עובדיה באחרית ימיו בראיון לסרט "מוכר הרגשות" של הבמאי רן טל: "הבמאי צריך לחיות עם הסרט, עם הרגשות שלו. הבמאי צריך לחיות עם הסיפור שלו. אני רוצה להכניס את הקהל אל תוך החיים של הסרט. אם אני לא יכול, אז אני לא במאי".

"מהרגע שהגיעו הילדים, נגמרו הסרטים"

במשך שנים התמסר עובדיה לעבודתו ולא הקים משפחה. רק בסוף העשור השביעי לחייו נישא לאסתר, ויחד איתה הביא לעולם שלושה ילדים – יעקב, הילה ושרי. אז גם חדל לביים וליצור לאחר שני הכשלונות המסחריים שחווה בתחילת שנות ה-80, עם הסרטים "נורית2 " ו"הדודה מארגנטינה".

בעקבות הכשלונות נאלצו הוא ואשתו להיפרד מהדירה בכיכר המדינה ולעבור לגור בבית ישן עם חצר בשכונת תל גיבורים. ילדיו סיפרו בראיונות שונים כי כולם בשכונה ידעו מי הוא אביהם והם עצמם התגאו בו למרות שהיה מבוגר מהם ב-70 שנה.עוד הוסיפו כי הוא היה נוהג לשבת איתם בבית ולספר להם את זכרונותיו מעיראק בצעירותו ועל הסרטים שיצר.

באחרית ימיו התראיין עובדיה לסרטו של הבמאי רן טל "מוכר הרגשות", שהופק במסגרת לימודי הקולנוע שלו. לימים יהפוך הסרט הזה למסמך ייחודי שמתעד את הבמאי בסוף ימיי חייו. באחד הרגעים בסרט אומר עובדיה בקול חנוק כי "מהרגע שהגיעו הילדים, נגמרו הסרטים".

בשנות ה-90 הוא כבר היה אבא זקן וחולה שגידל ביחד עם אשתו אסתר שלושה ילדים בבית הישן בשכונת תל גיבורים. לסלילי הפילם והכרזות של סרטיו לא נמצא מקום ראוי לאחסון וכך הם התפוררו בתוך מחסן קטן בעליית הגג שהיה חשוף לפגעי מזג האוויר ורצפתו היתה מלוכלכת בלשלשת של יונים.

בתקופה ההיא כבר היה חולה בסוכרת ובמחלות עור, על פניו היה ניכר העצב על כך שאינו יכול היה ליצור סרטים. משאלתו היתה ליצור עוד סרט אחד לפניי שיסיים את חייו.

עובדיה נפטר בשנת 1996. זמן קצר לאחר מותו כתב מבקר הקולנוע אורי קליין כי לדעתו ג'ורג' עובדיה לא זכה ליחס שהיה ראוי לו וכי הוא ויצירותיו נפלו קורבן למלחמת התרבויות העדתית. באותה השנה יצא תקליטור שכלל בתוכו את השירים מסרטיו – "קרוב ורחוק – השירים היפים מסרטיו של ג'ורג' עובדיה".

עובדיה מת מתוסכל, עצוב ומדוכא. בחייו הפך, בלי שרצה, לאחד הגיבורים של המלודרמות שיצר. הוא עבר בחייו שתי הגירות ועדיין הצליח ללמוד מהר את הנוף התרבותי בכל מדינה ולייצר סרטים שיפוצצו אולמות. את ההצלחה החליפו לבסוף הכשלונות שהביאו עימם כעס ותסכול. אי ההכרה והפרגון מצד הממסד הקולנועי השאירו אותו בסוף ימיו בודד ומסכן, מתחנן ליצור עוד סרט אחד לפני שיסתלק מן העולם.

כמעט 20 שנה לאחר מותו ו-100 שנה לאחר הולדתו זכו סוף סרטיו של עובדיה להכרה מן הממסד, ובטקס פרסי אופיר של 2015 הוקדשה מחווה לסרטים שיצר.

תגובות

2 תגובות
2 תגובות
  1. יצחק

    המדינה שלי שממהרת לשכוח אמנים חולים,מבוגרים,ומתים. בזמן שמדינה כמו צרפת,לא מפסיקה להלל את יוצריה הותיקים על בסיס יומי

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר