בגיל 73 החליט שלמה ריווני לעשות למען הדורות הבאים. הוא ישב וכתב ספר זכרונות על אביו, אהרון פייקל, יליד איראן, שנרצח על מיטת חוליו רק משום שהיה יהודי בהיותו בן 33 שנים בלבד והשאיר אחריו אלמנה וחמישה יתומים.
שלמה ריווני, תושב חולון, נשוי לשרה, אב לארבעה ילדים, ביקש להנציח את אביו שנפטר בפרס ב-1955. "כל חיי עבדתי קשה למען משפחתי והחלטתי עכשיו להנציח את זכר ההורים שלי", הוא אומר.
ריווני עלה לישראל מאיראן בשנת 1962 והתיישב באשקלון. "לא ידעתי עברית ועבדתי בעבודות מזדמנות", הוא מספר. באחת העבודות הללו הכיר את שרה, שעימה התחתן והקים משפחה בישראל.
לחולון הגיעה משפחת ריווני אחרי מלחמת ששת הימים. "אחרי המלחמה היה מיתון במשק והיה קשה להתפרנס באשקלון. גיסתי הזמינה אותנו יום אחד לחולון, התרשמנו לטובה מהעיר וממה שיש לה להציע והחלטנו לעזוב את אשקלון ולעבור לכאן, ומאז אנחנו בחולון". ריווני מצא אז עבודה אצל קבלן שיפוצים, אך לרוע מזלו, לאחר כמה שבועות נפל מסולם והושבת. שכן ששמע שהוא זקוק לעבודה הציע לו לעבוד בדואר והוא אימץ את ההצעה ועבד בדואר ישראל במשך 25 שנה.
בשנה האחרונה החליט להנציח את אביו, ובעזרת בתו כתב והפיק ספר זכרונות במהדורה מצומצמת. "אבי, אהרון פייקל ז"ל, היה מאוד חשוב בחיי ועבר תלאות רבות. הוא נרצח באכזריות בשעה שהיה מאושפז בבית חולים בטהרן".
אהרון פייקל נולד בשנת 1922 ונפטר בשנת 1955, כשהוא בן 33 בלבד. "אבי היה איש גדול בתורה, הוא לימד ילדים בעיקר זהר וגמרא. העיר שבה גדלנו נקראה יאזד וכשאבי התחתן עם אמי, הוא יצא ללימודים בעיר שיראז כדי להיות חכם בתורה ולרכוש השכלה. בקהילת היהודים העריכו אותו מאוד, אבל אבי סבל מבעיות בריאות, בין היתר מאפילפסיה, מה שגרם לו להתעלף ברחובות. מי שעזר לנו בפרנסה היא חברת ג'וינט ששילמה לאבא משכורת כדי שילמד ילדים ומבוגרים.
תמונתו של פייקל. כריכת הספר "זכרונות מהעבר"
"כשהחריף מצבו הבריאותי, החברה שלחה אותו לבית חולים בבירה טהרן, כדי שיקבל שם טיפול רפואי ויבריא. לפני שהגענו עימו לבית החולים, הזהירו אותנו שבבית החולים עובדים שונאי יהודים ושלא נדבר עברית, ואכן כך עשינו. אבי התאשפז בבית החולים שנקרא 'אלף מיטות' ואנחנו, אמא והילדים, ביקרנו אותו מדי יום.
התפנית בעלילה הגיעה כאשר יום אחד הגיע לידי אבי מכתב מהעירייה ואבי הקריא לנו אותו כלשונו. המכתב הופנה אל אהרון וכשאבי אמר את שמו העברי, נכחו במקום אחיות מצוות בית החולים, שפנו אלינו והתלוננו שלא סיפרנו כי אנחנו יהודים. כמובן הכחשנו שאנחנו יהודים ואמי ביקשה מאבי לברוח מיד מבית החולים במונית בשל החשש שיהרגו אותנו. אבי לא הסכים לזאת, ואחרי כמה שעות נכנסה אחות ושאלה את אמי כמה ילדים במשפחה. אמי ענתה, שתי בנות ושלושה בנים, והאחות מיד אמרה שכשאנחנו הבנים נגדל נהיה חיילים שיהרגו ערבים. בעקבו האמירה הזאת, אמי נכנסה להיסטריה ולחרדה ורצתה להודיע לג'וינט שגילו שאנחנו יהודים והיא חוששת לחיינו".
חששותיה של האם התאמתו. "למחרת הגענו שוב לבית החולים ולא מצאנו את אבא. אמי חיפשה את אבי וגילתה שאיננו בן החיים. אף אחד מצוות בית החולים לא ידע להסביר את פשר מותו, עד ששותפו לחדר, יהודי גם הוא, סיפר שהאחיות שוב שאלו את אבי כמה ילדים יש לך וכשענה להם, שוב אמרו שהילדים שלך יהפכו לחיילים ויהרגו ערבים, ומיד חנקו אותו למוות – שמו כרית עליו על פניו עד שלא יכול היה עוד לנשום ונפטר.
"פחדנו להתלונן, שמא ינסו להרוג גם אותנו, וגם הלוויה לא עברה בקלות – לא היה לנו מניין ורק ברגע האחרון מצאנו. לאחר מותו של אבי, כמה יהודים טובים תרמו לנו כסף כדי שנוכל להתקיים בכבוד, ועם מותו גמלה החלטה בליבי לעלות לישראל, וכך עשיתי, עד שכל משפחתי עלתה ארצה", מסכם ריווני ומספר כי כשעלו ארצה, התבקשו לתת שם משפחה וכיוון שאב המשפחה נפטר, נתנו את שם המשפחה של הדוד – ריווני, ומאז נשאו כל בני המשפחה את שם הדוד.
לסיכום אומר ריווני: "חשוב לי להנציח את זכרו ופועלו של אבי שהיה איש חשוב בקהילה האיראנית, ולמרות שלא הספיק לחיות הרבה, עד היום בקהילה האיראנית הוותיקה זוכרים אותו לטובה".
