הבאת ילדים לעולם, משפחתיות וזוגיות היא משאת נפשן ופסגת החלומות והשאיפות של נשים רבות. בתיאוריה זה נשמע ורוד: משפחתיות, זוגיות, אהבה אבל במציאות? המציאות לרוב לא פשוטה או קלה כל כך ולכל אמא טרייה, וגם ותיקה יש לציין, יש רגעים אפלים שבהם היא כועסת, רוטנת ולעתים גם נזכרת בערגה בעבר, אז היתה רק היא אדונית לעצמה, ולא היא פלוס ילדים שתלויים בה, שלא לדבר על משבר הזוגיות שמתרחש בצורה כזו או אחרת אצל רוב הזוגות מתישהו ודי מהר יחסית.
מה קורה כשהרגעים האלה הם העיקריים והקושי הוא הדבר היחידי שנשים חוות לנגד עיניהן? השחקנית יעל מסנר מחולון עיבדה מחזה שמדבר על הרגעים האלה שמלווים כל אם ושאולי לא מדברים עליהם מספיק. הצגת היחיד "תמות אהובי" – עיבוד למחזה של ספרה רב המכר של הסופרת הארגנטינאית עטורת השבחים אריאנה הרוויץ – מוצגת בימים אלה בתיאטרון הסימטה ביפו העתיקה. הספר תורגם לשפות רבות ועובד למחזה לתיאטרון גם בצרפת ובארגנטינה.
"קראתי את הספר לפני כארבע שנים והתאהבתי בו", מספרת מסנר (41), אם לשני ילדים (13 ,14). "חשוב לי לציין שאני אהבתי ונהניתי לגדל את ילדיי, אבל ההצגה מדברת גם על המשבר בחיי הנישואים שקורה ללא מעט זוגות ואני התחברתי לקטע הזה, לתקופת הגירושין מאב ילדיי. ההצגה עוסקת באישה בשנה הראשונה לאימהות שלה כשהתפקיד האימהי והקשר המשפחתי שעוטף אותו נופלים עליה ממש לא כמו שהיא תכננה – זה בא לה לא טוב", מסבירה מסנר.
מסנר ב"תמות אהובי". צילום: אורי רובינשטיין
"זה קורה להרבה אמהות במינונים כאלה ואחרים, אצל חלק זה משפיע על התפקוד אצל חלק זה נשאר בראש, האימהות מתבטאת ונתפשת ברגשות מעורבים, וההצגה הזאת נותנת למחשבות האלו את הביטוי האקסטרים לזה, היא מציגה את כל הרע שפוגש את הדמות בסיטואציות האלו".
לדברי מסנר, אחת הטעויות היא שמייחסים את הסיטואציה בלעדית לדיכאון אחרי לידה. "אבל כאן האם מתפקדת לגמרי – יש נשים שהופכות לאמהות וזה לא מתאים להן, אבל זה גורם לרגשות אשמה קשים כי התרבות שלנו היא של 'זכית להיות אמא' ותעשיית התינוקות היא מטורפת, אבל בו בזמן מתפתחת גם מגמה של אל-הורות למי שלא רוצה ללדת. לא כל אחת רוצה להיות אמא אבל השאלה היא מה קורה למי שכן רוצה או ילדה כבר וכל הקסם לא קורה לה".
רוצים להישאר מעודכנים?
אז מה את מציעה בעצם?
"אני חושבת שקודם כל צריך לתת לרגשות שלנו לגיטימציה כדי לעבד אותם נכון. צריך לתת לתחושה הקשה הכרה ולדבר עליה. רגשות שלא נותנים להם מספיק מקום יכולים להפוך לאלימות ולפגיעה בילד ואם ניתן להם מקום, אולי הזעם כלפי הילדים יפחת וכל האלימות שאנחנו רואים בעולם כלפי ילדים תיגמר. דרך המשחק, ההצגה על הבמה את הקונפליקט הזה אנחנו למעשה מאפשרים לנרמל את הרגשות".
מה התגובה של הקהל להצגה שלך? פונים אלייך לאחר המופע?
"בהחלט ולא מעט. נשים יוצאות בהלם מההצגה, יש נשים שנורא קשה להן עם המראה הזאת מול הפנים, שמשקפת להן את הרגשות החבויים, אלה שקשה לומר בקול רם. היו גברים שאמרו לנשים, בואי החוצה, כי הקרביים בחוץ וזה קשה להם לעיכול. אין בזה שום קלאס".
ואיך את מתמודדת עם התגובות הקשות?
"עבורי זה עונג גדול להגיד את מה שקשה להגיד. לא כי יש לי מסע שאני צריכה לעבור ולפתור אלא כי זיהיתי שזו אמירה של הרבה נשים בטח ובטח בישראל, שזו ארץ הילודה הבלתי נדלית, כולם אוהבים להגיד לך איך להרגיש ומה את צריכה להיות ואיזו אמא להיות ולהגיד משהו אחר זה בעייתי מאוד ואני פשוט נהנית להגיד אותו".
