סופרת הילדים החולונית שלומית כהן-אסיף מפתיעה בספר חדש, שמו "די-לי-לול" – כשמו של שיר הערש העיראקי, שמוכר לרבים מהעדה. בספר חוזרת הסופרת הוותיקה אל שורשיה והצליחה לרתום לפרויקט גם את השחקן הוותיק, אורי גבריאל, שמתמודד בימים אלה עם משבר הקורונה שהשתיק את פעילות התרבות ואומנות בישראל.
"די-לי- לול" שונה מ-71 ספריה הקודמים של כהן אסיף, זאת מפני שסיפור זה מלווה בהפקה מצולמת של רונה יפמן, ציירת שפועלת בארץ ובניו יורק. בנוסף, זהו ספרה הראשון של כהן אסיף אשר מתייחס לתרבות יהודי עיראק, כאשר שמו של הספר נגזר משמו של שיר ערש המאוד מוכר לבני העדה העיראקית.
במרכז ספרה החדש של כהן אסיף ניצבות הדמויות של סבא שוּע, נכדתו תמר ובובה ששמה פינוקיה. בובת עץ שיודעת לאהוב ולהיות אהובה. הטקסט הוא דיאלוג מרגש בין הסב לנכדתו המצפה שהבובה תגדל יחד איתה. את דמות הסב בהפקה המצולמת המתלווה לספר, מגלם השחקן הוותיק, אורי גבריאל.
"הרעיון לספר מצולם הוא של העורכת דלית לב", מספרת כהן אסיף, "מעין מחווה של המו"ל לסופרת וזה באמת מחמיא לי כי אין ספרי ילדים מצולמים. זו הייתה הפקה שלמה שנמשכה שלוש שנים ויותר".
כיצד נולד הרעיון לספר?
"סופר מתחיל מנקודה מסוימת ובעצמו אינו יודע. התכוונתי לכתוב סיפור על 'אחותו של פינוקיו' בובת עץ ירושלמית המתגעגעת לארץ מוצאה – איטליה. תוך כדי כתיבה שמעתי בתוך תוכי איזה ניגון מרטיט שהזכיר לי שיר ערש עיראקי שעליו גדלתי, כמו מנטרה: 'די-לי-לול…די-לי-לול…'. יהודי עיראק מכירים היטב את שיר הערש הזה. התייעצתי עם חוקרת יהדות עיראק, הסופרת ציונית פתאל-קופרווסר, והיא עקבה אחר הסיפור ואחר הניגון".
צילום: רונה יפמן
האם נכון לומר שלראשונה את מתייחסת לצד העיראקי ביצירות שלך?
"מאז שאמי נפטרה אני מחפשת בגעגוע משהו חדש בתוך תוכי. טפטפתי מדי פעם שיר או קטע על העיראקיות, הפעם זה אחרת. נולדתי בעיראק וכשהייתי תינוקת העלו אותי ארצה, ישירות לחולון. אני רואה בספר הזה שמהדהד בו השיר העיראקי, מתנה להוריי, ומדי פעם אני שואלת את עצמי: מה אימא הייתה אומרת ומה סבתא הייתה אומרת".
שיר הערש היה מוכר גם לשחקן אורי גבריאל. "ביימתי את ההצגה 'הבנות של אבא' שעוסקת בסיפור על משפחה עיראקית שמהגרת לארץ ועוברת תקופה קשה, ממהומות הפרהוד של שנת 41', דרך המחתרת של שנות ה-50 ועד למלחמת המפרץ ב-91'. בהצגה השתמשתי בשיר הזה, די-לי-לול".
כבן לעדה העיראקית, מודה גבריאל שלא שמע על השיר כשהיה ילד, אולם הוא עדיין הצליח לעורר בו רגשות של הזדהות. "הייתה לי תחושה כאילו שמעתי את השיר וזה דיבר אליי מאוד", הוא מספר.
מאחורי אורי גבריאל עומד רפרטואר עשיר של תפקידים שגילם על מסכי הטלוויזיה והקולנוע ב-40 השנה האחרונות, בהם סמי בן טובים בסרטו של ינקול גולדווסר "מתחת לאף"; יגאל הנאצי בסדרה "הבורר" של רשף לוי; סמי שאקי בסדרה "כתב פלילי" שביים חיים בוזגלו, לצד שלל תפקידים בסרטים "עדות מאונס", "חולה אהבה משיכון ג'" ו"מקס ומוריס".
לרוב גילם גבריאל דמויות של עבריין מזרחי. דמותו של הפושע הייתה מזוהה עמו במשך שלושה עשורים. בשנים האחרונות החל גבריאל לתת ביטוי גם למוצאו העיראקי, כאשר לפני שש שנים העלה את ההצגה "הבנות של אבא" כהפקה עצמית.
"ההצגה לא רצה, היא יותר זוחלת, אבל כבר עברה את ה-100 הצגות", אומר גבריאל, "הציבור צמא לסיפור הזה. ההצגה הזו מדברת על מהגרים. אנחנו רואים את הסיפור הזה אצל הרבה עדות ועמים, איך שמצבים פוליטיים משפיעים על אנשים ואיך הדבר הזה משפיע גם לדורות הבאים".
צילום: רונה יפמן
רוצים להישאר מעודכנים?
לא שמענו הרבה על יהודי עיראק.
"בהיסטוריה הישראלית לא דיברו על זה. זה לא היה נחשב. למרות שלדעתי בשנים האחרונות נעשו הרבה צעדים כדי לצמצם את הקיפוח שחוו בני עדות המזרח מהממסד".
בחודשים האחרונים עלו מחדש לכותרות השיח התקשורתי השד העדתי והפרשנות על "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה" בהקשר של האירועים הפוליטיים האחרונים. גבריאל טוען כי כיום קשה להסתכל על סוגייה זו בצורה דיכוטומית. "יש פה מאה סוגים של אפור בתוך הסיפור הזה", הוא אומר, "אחרי 70 שנה יש ערבוב ויש השתלבות. בו נגיד שעשו הרבה צעדים קדימה".
צילום" רונה יפמן
"קשה היום לתייג על פי עדה בלבד את אנשי ישראל הראשונה אל מול אלה של ישראל השנייה", אומר גבריאל, "מבחינה מעמדית יש את ישראל הראשונה והשנייה ונושא מעמד התקשר לבני עדות המזרח, אבל היום יש גם את הרוסים, האתיופים והערבים. מי זאת ישראל הראשונה ומי זאת השנייה? זה לא כמו פעם".
בהקשר הזה הוא מתייחס להפגנות המחאה שפרצו בעקבות משבר הקורונה. "ההפגנות לא מחלקות בין ישראל הראשונה והשנייה כי המחאות האלה באות מכל מיני כיוונים, כל אחד מפגין מאיפה שכואב לו. אבל הפוליטיקאים מנצלים את המצבים האלה כדי לעשות הון פוליטי. זה מצער שאין מנהיגים שבאים ומלכדים ומאחדים. בא לי לצאת לטלוויזיה ולדפוק צעקה נגד האלימות שראינו בשבועות האחרונים".
בנוסף, עולם התרבות מתמודד עם משבר קשה
"המשבר פגע בי באופן אישי אבל זו הייתה מכה קטנה בכנף. גם ככה לא עבדתי כל כך בתיאטרון ואיכשהו הסתגלתי למצב. אני חי בצנעה, לא יודע מה יילד יום. עולם התרבות נמצא בקריסה. הרבה מאוד אמנים ואנשי תעשייה נמצאים ממש תחת ההריסות ולא כל כך שומעים אותם. אני רואה איך שהחברים שלי נפגעים. לא כל האשמה והאחריות נמצאים בצד אחד של הציבור, יש כאן וירוס שבא לעשות סדר יום חדש".
לדעתו של גבריאל לא נעשה מספיק על מנת למצוא פתרונות לפתיחה מחודשת של עולם התרבות והאומנות, כפי שנעשה בענפים אחרים במשק באמצעות התו הסגול של משרד הבריאות. "היה אפשר לנסות ולפתוח את התיאטראות תחת המגבלות של משרד הבריאות, לפחות לנסות את זה, שתהיה קבוצות ביקורת כזו. לראות כמה זה מסוכן, לא לתת לכלכלה של התרבות לקרוס לחלוטין. היה אפשר לפתוח את התיאטרון תחת המגבלות של משרד הבריאות".
קוראת
כמה שהוא לא מתלהם מדבר את הדברים מבין שהמצב לא פשוט. כואב את השנאה הגדלה. שחקן נהדר איש תרבות, ואדם תרבותי
אמי נפטרה השנה. היא נולדה בירושליים בת להורים שעלו צעירים מעיראק לישב את הארץ. הם גרו ביחד עם הסבתא ואחותה של הסבתא ובעלה . חלק גדול מיהודי עיראק ניספו במלחמת העולם הראשונה כשנלקחו ע"י הרוסים לעזרה במלחמה וטבעו בערבות השלג. מכל הגברים במשפחה נשאר הדוד משום שהיה רב ולא נלקח למלחמה.
שמענו סיפורים במשך השנים.
בשנים האחרונות לחייה רצינו כמה פעמים לנסוע איתה לירושליים לראות את בית ילדותה את בית הספר אל המקום בו היה הקולנוע המיתולוגי אבל דחינו את הטיול, ללא סיבה אמיתית עד שכבר לא ניתן היה .
כל כך הייתי רוצה לשאול אותה עכשיו אם היא מכירה את השיר אם שרו לה פעם אותו להשמיע לה את המילים לראות אותה מחייכת .