אילוסטרציה. צילום: shutterstock

הסוד של דנה מזרחי מחולון: הכתם שדבק בה והרס את חייה

הצעירה מחולון נחשפת: "דאגתי להסתיר הסוד מהוריי וגם המורים לא ידעו על הסבל שעברתי"

פורסם בתאריך: 11.12.17 17:58

לדנה מזרחי לקח חמש שנים לשחרר את הסוד שלה, חוויה קשה שעברה בהיותה תלמידת תיכון בחולון. ההורים לא ידעו, גם לא המורים. במונולוג הבא היא נחשפת לראשונה ומגוללת את סיפורה הכואב, בתקווה שלא יקרה יותר לאף נער או נערה:

"קוראים לי דנה מזרחי, אני בת 21, והחלטתי להיחשף ולספר לכם משהו מהעבר שלי, סוד שהבטחתי לשמור אך איני יכולה להתאפק יותר. חולון היא העיר שבה נולדתי וגדלתי. יש לי שני אחים קטנים וזוג הורים נהדרים. עד כיתה ו' חיי התנהלו בשלווה וברוגע. הייתי תלמידה טובה, הוצאתי ציונים טובים. לא הייתי בין המקובלים בבית הספר אבל לכל קבוצה היתה החבורה שלה וכולם התערבבו אחד עם השני. עד כיתה ו', חיי התנהלו בשגרה של בית, בית ספר, שיעורים וחברים, כמו כל ילדה רגילה. בימי שישי או במוצאי שבת נערכו מסיבות של בני השכבה והוזמנתי אל כולן, לחגיגות בת מצווה והיה ממש כיף.

גם במשפחתי החיים התנהלו בשגרה נעימה. הוריי לא החסירו ממני כלום וכל מה שרציתי – קיבלתי. אנחנו לא עשירים אך הורי דואגים לי.

סיימתי את בית הספר היסודי ובמשך חודשי החופשה עד לתחילת הלימודים בתיכון, חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אצעד לבית הספר החדש והמהפך מילדה לנערה סוף סוף יקרה. המעמד הזה היה, ללא ספק, אחד הדברים המרגשים בחיי.

ביום הראשון בתיכון הייתי בהתרגשות עצומה, רציתי כבר לפגוש את כל התלמידים החדשים והמוכרים. חייכתי לכולם ובירכתי אותם לשלום, אך דבר אחד הציק לי: אף אחד מנערים ומהנערות לא בא לדרוש בשלומי או לברך אותי חזרה בשלום. הסתיים לו היום הראשון ואמרתי לעצמי, נו בטח, כולם מתרגשים ומחר בטח הדברים ייראו אחרת ונוכל לדבר ונתעדכן איך עבר החופש.

למחרת, הדברים חזרו על עצמם. משום מה, איש לא פנה אלי ולא דיבר איתי, היו שממש הפנו לי גב וסירבו לדבר איתי. הרגשתי שמתעלמים ממני, גם התלמידים החדשים. לא הבנתי את התגובות האלו וביקשתי מחברתי הטובה שתרחרח ותנסה להבין למה אני זוכה ליחס הזה. אמרתי לעצמי, תראי לא היית הילדה הכי מקובלת בעולם אבל בכל זאת הזמינו אותי למסיבות, היו לי קשרים עם בנים ובנות, וגם מעולם לא עשו עלי חרם. הייתי ממש מבולבלת.

אחרי הצהריים באותו יום, חזרה אלי חברתי הטובה עם המידע הבא: "תקשיבי", היא אמרה לי, "אחת הבנות המקובלות בשכבה הוציאה עלייך שמועה, ששכבת עם חבר שלה לשעבר, שממנו היא נפרדה וכולם קוראים לך בוגדת".

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

הייתי בהלם ונכנסתי לקיפאון ממש. לא רק שלא שכבתי עם החבר של אותה נערה, אלא שלא שכבתי עם אף אחד בחיי. לא ידעתי מה עלי להגיד ומה עלי לעשות, אך דבר ראשון השבעתי את חברתי שלא תעז לספר על כך לאיש ממקורביי, בטח לא להוריי. אמרתי לעצמי, תתרכזי בלימודים, זה בטח יעבור מאליו.

הימים עברו, שבועות ארוכים חלפו ואף אחד בכל השכבה בבית ספר לא דיבר איתי, למעט חברתי הטובה. דאגתי להסתיר את החרם עלי מהוריי, הם לא ידעו על הסבל שאני עוברת במשך שנה שלמה וגם אף אחד מהמורים לא שם לב ולא ידע מה עובר עלי. הציפייה הענקית לתקופה חדשה ומרתקת בתיכון התפוצצה לי בפרצוף, נכנסתי לדיכאון, עלו אצלי מחשבות אובדניות, רציתי רק להפסיק את הסיוט הזה, לא אכלתי והתהלכתי כמו זומבי בבית הספר.

יום אחד, בעודי משוטטת בין האתרים באינטרנט, נתקלתי במידע על עמותה שעוזרת לנוער במצוקה. התלבטתי קשות עד שאזרתי אומץ והתקשרתי אליהם. לאחר כמה שיחות בטלפון קבעתי איתם פגישה ולאחר מכן הם הזמינו אותי למעגל תמיכה של ילדים שנמצאו במצב דומה לשלי, כאשר כל אחד מספר את סיפורו. לקח לי חודשיים עד שפציתי את פי וסיפרתי את הסיפור שלי, דבר שגרר הרבה מחיאות כפיים ואהדה. רבים ניגשו אלי ושוחחו איתי ולפתע הרגשתי השתנתה מקצה לקצה.

יום אחד פגש אותי אחד המדריכים ואמר לי: "תקשיבי, זה כיף לבוא לפה כל שבוע, אבל עד שלא תתעמתי עם אותה ילדה לעיני הכיתה, חייך ימשיכו להיות בלתי נסבלים במשך כל תקופת התיכון". הקשבתי לו, ולאחר כמה שיחות הכנה עם המדריכים בעמותה ועימותי-דמה איתם, אזרתי אומץ.

זה היה יום ראשון, השעה הראשונה בכיתה היתה שעת מחנך. כאשר המורה עברה על שמות התלמידים ושאלה איך עבר עליכם השבוע, עניתי שאני רוצה לספר משהו. ואז זה קרה: עמדתי מול כל הילדים בכיתה, שהסתכלו עלי, וספירתי את סיפורי. אמרתי אני יודעת שאתם לא מדברים איתי ואני יודעת את הסיבה. יושבת כאן ילדה שהעלילה עלי עלילת שווא ואתם קניתם את הסיפור שלה במשך שנה שלמה. אף אחד מכם לא דיבר איתי ולא הסתכל עלי. העדפתם להאמין לה מבלי לברר איתי את העובדות. תדמיינו לעצמכם מה זה להיות זומבי בבית הספר על דבר שלא עשית כלל.

אותה ילדה קמה ואמרה, "יכול להיות שאמרתי משהו, אבל זה היה בצחוק". עניתי לה: "הצחוק שלך הפך למשהו אמיתי שממנו סבלתי שנה שלמה". מיד ניגשו אלי שתי בנות וחיבקו אותי. בעודי דומעת וכל גופי רועד אמרתי: "את יודעת שבגללך כמעט התאבדתי?". הילדה המעלילה מיד קמה הרכינה ראש וביקשה ממני סליחה, ואז מעגל רחב של נערים ונערות חיבק אותי במשך דקות ארוכות. כל אחד בתורו השפיל מבט וביקש סליחה אישית. כשנשמע הצלצול, ביקשתי עוד דקה ואמרתי: "חברים, אני מבקשת שהסיפור ישאר בתוך הכיתה ולא ייצא לעולם. רק מבקשת שתדאגו שגם האחרים בשכבה ידברו איתי שם בחוץ". אף אחד לא יצא להפסקה, השתררה דממה בכיתה ולפתע כולם החלו למחוא כפיים. היה זה מבחינתי רגע של אושר עילאי, שאין דומה לו בעולם.

מאז אותו יום חיי השתנו. אמנם לא הייתי בין המקובלים, אך חיי חזרו לשגרה – בית ספר, בית, חברים, מסיבות וכל מה שבני נוער עושים בתקופת התיכון. אני יודעת שהבטחנו, בני כיתתי ואני, לא לספר את הסיפור הזה שוב, אך חשוב היה לי לספר אוו ולהשתחרר ממנו. זו חוויה קשה שרובצת עלי כבר שנים. אם אצליח לעזור לנער או נערה שיקראו את הסיפור שלי ולא התייאשו, ארגיש שהרווחתי. כיום אני חיילת משוחררת, לומדת באוניברסיטה ומחכה לפרק הבא בחיי".

 

 

 

 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תמיד תהיי עם ראש מורם אם את יודעת את צידקתך שהאחרים ישפילו את ראשם גאה בך

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר