ארבעה ימים אחרי יום הולדתה ה-99, הלכה לעולמה השבוע אסנת פילוסוף, הגננת המיתולוגית של חולון ומי שעל ברכיה גדלו דורות של ילדים. בני משפחתה ותלמידיה לשעבר של פילוסוף, הגננת הראשונה בחולון, ליוו אותה למנוחות ביום ראשון בבית העלמין חולון והעלו השבוע זכרונות ותובנות שהותירה בהם אחת התושבות הוותיקות של חולון ומי שטבעה את חותמה בעיר הילדים.
אסנת פילוסוף נולדה בבוכרה בשנת 1920 לישועה ויעקב אברהמוב ועלתה לארץ עם משפחתה בהיותה בת ארבע. המשפחה, שהגיעה קודם לכן לנמל באלכסנדריה, לא הצליחה לגייס את הכסף הדרוש להמשך הדרך ועל כן נאלצו להישאר בעיר המצרית במשך שלוש שנים ובה התפרנסו בדוחק מממכר ירקות, עד שהמשיכו את דרכם לירושלים ולתל אביב.
פילוסוף (באותן שנים – אברהמוב) למדה בסמינר לגננות בגימנסיה הרצליה וחייתה בשכונת פלורנטין בתל אביב. בשנת 1946 הגיעה לחולון והיתה מתושביה הראשונים. עד גיל 40 לא עסקה בטיפול בילדים אלא גידלה את שלושת ילדיה ודאגה לכלכלת הבית. כאשר בנה הצעיר דוד היה בן שמונה, החליטה להפוך את בית המשפחה לגן ילדים, "גן אסנת", ובמשך כמעט 30 שנה גידלה מאות ילדים בגן הילדים הפרטי ברחוב ביאליק בחולון. זאת, לצד טיפול בהוריה שהזדקנו וחלו, אותם סעדה במקביל לעבודתה עם הילדים הקטנים.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
עשרה ילדים וקשיש
עמוס פילוסוף, בנה הבכור, מספר ל"השקמה-חולון": "לפני שהיה לנו את הגן בחצר, היה לנו אקווריום קרפיונים. זה היה זמן האיכות שלי עם אמא שלי – לנקות דגים שאותם מכרנו". בגן בחצר הבית טיפלה פילוסוף בילדים בגילאי טרום חובה וחובה, לעתים קיבלה גם ילדים בני ארבע. הגן פעל כ-30 שנה ובין שאר הפעילויות החינוכיות שהנהיגה בגן נהנו הילדים מ"ריכוז", משעת סיפור עם קולות הדמויות, "אבא ואמא שבת" וכיוון שפילוסוף היתה אישה מאמינה, לימדה גם את מסורת ישראל בדגש על פעילות מאחדת שנעשית כקבוצה.
רוצים להישאר מעודכנים?
פילוסוף הבן מספר כי "בשנים הראשונות לא היה צורך ברישוי לגנים וברחוב שלנו היו עוד שלושה גני ילדים. כיום אנחנו שומעים על בעיות במערכת החינוך, אנשים לא מתאימים וילדים שסובלים מכל מיני צרות – שלא נדע. בגן של אמא שלי תמיד היה נקי ומסודר, הילדים היו אדיבים והקשיבו – מדובר בחינוך של פעם. משהו אינסטינקטיבי שלא הסתמך על לימודים והכשרות וקריאה של עשרות ספרים אלא על אהבה ועל אימהות פשוטה וטהורה".
פילוסוף מדגיש ומספר על הכאב המשפחתי שנלווה אליו במהלך השנים: "הייתי איש קבע במשך הרבה שנים. אמא שלי הזהירה אותי לא ללכת למלחמה. ביום כיפור צלחתי את התעלה. אני ידעתי אחר כך שבמשך שבעת החודשים שלא חייתי בבית היא לא ישנה, לא עצמה עין, היתה מוטרדת מאוד אבל הילדים לא הרגישו שום דבר. ברבות השנים שכלתי את אחד מארבעת ילדיי בצבא. זה כאב שלא הרפה מאיתנו במשך שנים רבות".
בנה דוד פילוסוף מוסיף ואומר: "באותה התקופה כולם התגייסו למען הגן, למען ההורים. לא היתה שאלה כזו. כשאמא סעדה את הוריה הקשישים, אף אחד לא חשב שזה משונה שאישה תאכיל עשרים ילדים וקשיש אחד באותו הזמן. זו היתה אישה עם המון אהבה לחיים, בחצר קטנטנה של בית עם שני חדרים היא הקימה מוסד שרבים זוכרים אותו".
פענחה את חידת הגיל הרך
איילה פז, בת 53, תושבת חולון, נזכרת: "אני זוכרת את אסנת בתקופה שבה למדתי אצלה. נולדה לי אחות קטנה. ביום שבו אמא שלי חזרה מבית החולים, שלחו אותי לגן. היום כבר ברור שמדובר בטראומה ומעשה שלא עושים לילד. אני זוכר שממש שנאתי את אחותי כי בגללה 'הוציאו אותי מהבית'. אסנת הבינה את הזעם שלי בחושים מאוד חדים, ובמהלך השהות שלי בגן היא לימדה אותי שזה שיש לי אחות קטנה זה פרס וזה שהוציאו אותי לגן זה לא עונש. היא גרמה לי להבין שאחותי הקטנה זקוקה לי ואני צריכה להודות לה. בעצמי הפכתי אשת חינוך ועד היום אני לומדת שיטות הוראה למיניהן שהתפתחו ברבות השנים אבל אסנת חשבה עליהן קודם".
פילוסוף והילדים. מסורת מאחדת
תלמידה של פילוסוף, ניסים אבירן, בן 54, מספר גם הוא על גדולתה כמחנכת: "אני זוכר את חגיגות שבועות שהתקיימו עם קשישים בבית גיל הזהב. לא היו לי סבים או סבתות, לא הכרתי אנשים קשישים והיא ידעה להכין אותי מראש. היא ידעה שאפחד מאנשים קשישים ולקחה אותי בתור פרויקט אישי. ההורים שלי היו עסוקים בעבודה ובפרנסה. לא היה להם זמן להקדיש לשאלות ששאלתי ולתשומת הלב שניסיתי להשיג מהם. אסנת ידעה להתאים את עצמה כדי לעבור מעל כל המהמורות שצצו בדרך. היום, כשיש לי כבר נכדים שבעצמם הולכים לגן, אני מנסה להבין איך היא יכלה לפענח כבר אז את החידה המרתקת הזו שנקראת 'הגיל הרך'. הפסד גדול שלא הפכו אותה לכוהנת של חינוך".
