אריה פוקס, בן 73 ומשה טורס, בן 75, מנהלים את המאפייה שבבעלותם, כל דגן/לישקה איטלקית, כבר 14 שנה. "התחלנו באפייה משנת 1976", מספר אריה, "בעבר היה לנו מאפייה אוטומטית לפיתות ולאחר מכן מאפייה ביפו 20 שנה".
המאפייה שברחוב המלאכה פתוחה כל שעות היממה, גם בימי הקורונה למרות הקשיים הכלכליים בעקבותיה. "מה שמחזיק אותנו כל השנים זה אמון שכל הלקוחות שלנו נותנים בנו מבחינת שירות ומחיר. זה המוטו שלנו. זה מחזק אותנו. רוב העבודה שלנו היא סיטונאות. אנחנו יצרנים עבור משווקים ועבור מאפיות אחרות", אומר אריה.
"הקורונה הכתה בנו קשות", הוא מוסיף, "רוב העבודה שלנו היא של מסעדות ובתי קפה, מזנונים של בתי ספר ואירועי שמחות. למזלנו יש לנו את הנישה של סופרים שנותרו פתוחים. אנחנו סובלים ובהפסד של 40 אחוז מהעבודה שלנו. אנחנו מנסים לשמור על העובדים שלנו ועל כן לא הוצאנו את רובם לחל"ת וזה מכה בנו. אני חושב שנשרוד את המשבר כי אנחנו חברה חזקה שלא שרפה את ההון העצמי שלה על שטויות ולא מחזיקים מכוניות פאר ולא מטיילים בעולם על חשבון החברה. אחנו אנשים אחראיים שדואגים לחברה ולעבדים למרות שאנחנו גדלנו מאוד בשטח השכירות ממש כשהתחילה הקורונה. לפני הקורונה הגענו ל-100 אחוז תפוקה".
"רק השבוע קיבלנו עזרה פעם ראשונה החזר ממס הכנסה בסכום שמשלם לנו שכירות לחודש וחצי. אבל זה לא מצב שיכול להמשיך לנצח. יש לנו שנה עבודה שהיינו אמורים להרוויח כסף. מצב ההכנסות על הפנים ואנו מקווים שזה לא יימשך לנצח".
אבל יש אור בקצה המנהרה. החיסון כבר פה.
"אני אלך לקבל חיסון. אולי זו נקודת אור. אבל זה לא דבר שמשפיע תוך שנייה. זה דבר שנדע בין שישה חודשים לשנה. לכמה זמן זה עובד? זה לא ברור. אולי הנוגדנים מחזיקים שלושה חודשים? ואז נלך כל שלושה חודשים להתחסן? זה לא ידוע. הסגר השלישי יותר קרוב לעיניים מהחיסון".
