בבית החולים וולפסון אושפזו ביממה האחרונה 53 חולי קורונה, מהם שבעה מונשמים, שמונה במצב קשה, 23 במצב בינוני ו-15 במצב קל. בלילה שבין רביעי לחמישי נפטר חולה קורונה אחד, בשנות ה-70 לחייו, שסבל ממחלת רקע.
אחד מן המאפיינים של גל התחלואה הנוכחי הוא הירידה בגילאים של החולים הקשים. השבוע אושפזו ארבעה חולים במצב קשה בבית החולים וולפסון- בני פחות מחמישים. הצעיר מביניהם בן 37 וללא מחלות רקע.
למרות העלייה בתחלואה, ד"ר שירי טננבאום, סגנית מנהלת בית החולים מעדכנת כי חרף העלייה במספר חולי הקורונה, ובפרט החולים הקשים, נכון לרגע זה בית החולים וולפסון עדיין רחוק מלקרוס תחת העומס.
"קודם כל, ההצטיידות וההכנות התחילו לקראת סוף פברואר. התהליך הזה נמשך שבעה חודשים ואנחנו נמצאים בתהליכי בינוי", מדגישה ד"ר טננבאום, "גם במצב הנוכחי אנחנו יכולים לקלוט קרוב ל-200 חולים אם נדרש. אם לא היינו מתכוננים במשך חודשים לא הייתה לנו מוכנות כזו. הייתה הצטיידות גדולה בסיוע של משרד הבריאות. כרגע יש בבית החולים את כל הציוד הנדרש. אבל יותר אנשים פוחדים להגיע אל בית החולים, ואנחנו רוצים שאנשים ימשיכו לבוא".
"אנחנו רחוקים מעומס", מדגישה ד"ר טננבאום, "אם יהיו אלפי אנשים שידפקו על דלתות בית החולים, נהיה בקריסה. נכון שהמצב הופך לקשה יותר והעבודה שוחקת את הצוותים, אבל אנחנו לא קרובים לאי ספיקה".
עד כמה אנחנו רחוקים מהמצב שהיה באיטליה?
"אנחנו רחוקים ממה שהיה באיטליה. ראשית, כי כעת אנחנו מכירים יותר את המחלה הזו. כמות החולים המונשמים יורדת, לא כי המחלה לא קשה יותר, אלא כי פיתחנו אופציות טיפוליות חלופיות שלא מצריכות הנשמה. המשבר באיטליה לא היה קורה היום. אם בחודש מרץ היו אצלנו 8,000 מאובחנים ביום, גם אנחנו לא היינו מצליחים להתמודד עם זה. מערכת הבריאות הכינה את עצמה והיום הצוותים יותר ערוכים להתמודד עם חולים".
התחזיות מדברות על זה שבקרוב נגיע ליותר מ-1,000 חולים קשים.
"המערכת לא תקרוס כל כך מהר. מערכת הבריאות תוכל להכיל גם 1,200 חולים קשים".
את חוששת שנגיע לעומס בחולים?
"קודם כל התפקיד שלי הוא לחשוש. שמו אותי כמשרתת ציבור והתפקיד שלי הוא לדאוג ולהתכונן. הדאגה הזו היא הגברת רמת המוכנות של בית החולים. אני מרגישה שבית החולים מוכן להתמודד עם אנשים, במובן הרחב".
ובכל זאת, גם עכשיו, רבים ברחוב לא עוטים מסכה ולא שומרים מרחק כנדרש.
"אני חושבת שההנחיות של הריחוק החברתי הן מאוד קשות ליישום. גם הציבור חווה תשישות ושחיקה. במובן הזה אני יכולה לגלות אמפתיה כשאני רואה אדם ברחוב ללא מסכה. אני כועסת אבל גם רוכשת אמפתיה. כאמא לילדים במערכת החינוך, כשאני רואה את הגינה הציבורית עמוסה בילדים, אני יכולה להבין אותם. אני רוצה שנהיה במקום שבו תהיה סולידריות חברתית בין כולנו. יש כאן ווירוס חברתי. אם החברה לא תתנהג כחברה, לא נצליח במאבק".
לסיום, אומרת ד"ר טננבאום כי היא מקווה שהסגר הנוכחי יובלי לירידה בכמות התחלואה ברחבי הארץ וכי היא מאמינה שבתי החולים והצוותים הרפואיים יוכלו להתמודד עם המאבק במחלה. "אני מאמינה ביכולת של בתי החולים להכיל את המצב. גם אם הסגר לא מושלם יש לו השפעה. אני בכל זאת אופטימית", היא מסכמת.
