צילום: shutterstock

לא אותו החג: בדרך למקסיקו, נשב בסוכה הווירטואלית

רוני שינקמן כבר לא בונה סוכה, היא טסה למקסיקו, אבל לא שוכחת את רגעי הקסם של החג בילדותה שכבר אי אפשר לשחזר. גם לא באפליקציה

פורסם בתאריך: 4.10.17 11:35

חג הסוכות בפתח ולראשונה מזה הרבה שנים, זה מרגש אותי. לא, אני לא הולכת להקים סוכה בחצר ולשבת בה יום וליל, אני טסה למקסיקו. בזמן שחשבתי שכל סביבתי הקרובה תתרגש ותשמח בשבילי, הופתעתי לגלות שחלק מהסובבים דווקא לא כל כך מתחברים לרעיון וטורחים להציג בפניי שאלות כמו: "מה, ולא תהיי פה בחג?". עכשיו, בואו, מדובר בחג סוכות, כן? זה לא חג כמו פסח או ראש השנה, או אפילו פורים, נו, משהו חשוב כזה שחייבים לחגוג בארץ. זה כולה סוכות. מה עושים בסוכות? לא עושים כלום. ברגע שעברת את גיל 15, סוכות זה סתם עוד יום רגיל בשנה שלא אומר שום דבר.

חוץ מזה, אנחנו ב-2017 וחג סוכות של היום שונה מאוד מסוכות של פעם. היום מתקינים אפליקציה של סוכה וכל אחד עושה בתוכה צ'ק אין בפייסבוק; היום מורידים תמונות של קישוטים מהאינטרנט ומדביקים אותם לסוכה הווירטואלית. ומה הם עושים בסוכה הזו? עסוקים, כמובן, בסמארטפונים. אף אחד אפילו לא טורח להסתכל על זה שיושב לצידו. או שאולי בעצם, כולם עסוקים בשיחות וידיאו?

כשהייתי קטנה, סוכות היה אירוע בפני עצמו, שנפתח חודשיים לפני החג. היינו נפגשים כדי לאסוף קרשים לסוכה, עוברים בין הפיגומים של שכונת ח-300 בחולון, שאז עוד לא היתה קיימת, ולוקחים מכל הבא ליד (אולי זה גם הזמן להתנצל בפני אותם דיירים שמרגישים שחסר להם איזה קרש בחלון). את הקרשים היינו מאחסנים במקלט של אחד החברים, שהיה גם אחראי לשמור שאף ילד מבית ספר אחר לא יבוא ויגנוב אותם.

כשמלאכת איסוף הקרשים נגמרה, היינו יוצאים במסע חיפושים אחרי האבא הצדיק שיהיה מוכן לעזור לנו לבנות סוכה. בכל זאת, קרשים, פטישים ומסמרים – אמא'לה! כשאותו אבא מהולל נמצא, היינו ממנים אותו למפקד שלנו ומבצעים כל משימה שהוטלה עלינו: גונבים סדינים מהארון של אמא, קוטפים עלים מהעציצים של סבתא, עומדים מתחת לעצי דקל ומחכים שייפול עלינו סכך מהשמיים.

אחרי שסיימנו לבנות את הסוכה, היינו מתאספים בבית של הילדה היצירתית ביותר בכיתה ופותחים ועדת קישוט זמנית. במשך שבועות גזרנו דפים צבעוניים, ציירנו על בריסטולים, עשינו אוריגמי לפי ספרים (כי גם יוטיוב עוד לא היה) גזרנו, הדבקנו, צבענו, עבדנו קשה והזענו בכל חלקי גופנו רק כדי שנוכל לקשט את הבית הזמני שבנינו לעצמנו.

ואז הגיע היום המיוחל: היום הראשון של חופשת סוכות. ביום הזה התאספנו כולנו, כל החברים, בסוכה המושקעת והמדהימה שלנו, שאמנם נראתה כמו פרויקט נטוש של ענבל אור אבל מילאה אותנו באושר ובגאווה. עשינו "חנוכת בית" או חנוכת סוכה, אם אתם ממש קטנוניים, ומאותו רגע ואילך, במשך כל החופש, ההורים יכלו לשכוח מאיתנו, עברנו למשכן חדש.

בכל ערב האמהות שלנו היו מורידות לנו את ארוחות הערב לסוכה. היינו יושבים כל החברים ביחד, מחליפים מאכלים, זורקים מלפפונים, צוחקים ומאושרים. בלילות, כל אחד היה מבריח מהבית שלו איזה שק שינה ישן והיינו ישנים כולם תחת הסכך. מדי פעם אחד ההורים היה מבקר ובודק שאנחנו עדיין בין החיים.

כשחג סוכות נגמר, הלב שלנו נשבר. פירוק הסוכה היה שווה ערך לפינוי גוש קטיף. הרבה דמעות ירדו שם, אבל אז היה מי שאמר לנו שכדאי שיהיו קרשים לל"ג בעומר ואין ברירה אלא לפרק את הסוכה. איכשהו, זה נשמע לנו הגיוני. חוץ מזה, לילדים יש זיכרון מאוד קצר ובמשחק המחבואים הבא, כבר שכחנו שבכלל היתה סוכה.

והיום? היום הם כנראה לא חווים  אותן החוויות, לא מתארגנים כדי לאסוף קרשים, לא מנצלים את אחד ההורים וגם לא יושבים שעות נוספות כדי להכין קישוטים. יש לילדים את העניינים שלהם וזה גם בסדר. אחרי הכל, הקושי האמיתי הוא להתמודד עם זה שאנחנו כבר זקנים…

חג סוכות שמח.

הכותבת היא מחברת הספר "אהבה בין הטיפות"

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"השקמה חולון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר