ילדותה ושנות התבגרותה של שרונה שינא, בת 45 מחולון, רצופים בכאב גדול שנגרם לה עקב נידוי חברתי, חוסר תמיכה ובעיקר חוסר מודעות לבעיית הגמגום שלה. "הגמגום אצלי החל בגיל עשר עקב סיבות רפואיות והוא מלווה אותי עד היום. בילדותי סבלתי רבות מהשפלות ונידוי חברתי עקב הגמגום ומחלות מהן סבלתי. זכרונות הילדות שלי מלאים בטראומות, פחד מניכור חברתי וחשש להתבלט שמא יצחקו ויעליבו אותי. עקב כך, נמנעתי מלהשתתף בשיעורים אף שידעתי היטב את החומר הנלמד. העדפתי לשתוק".
שינא, שעובדת למחייתה במדור רכש ציוד למעבדות בבית החולים שיבא, ממשיכה לספר: "ממשפחתי לא קיבלתי תמיכה והוריי התביישו מאוד מהגמגום שלי וניסו להסתיר אותו. המסר שקיבלתי מהם היה שעדיף שאשתוק, כדי שחבריהם לא ישמעו את הגמגום, וכך גדלתי. חוסר התמיכה מהוריי ליווה אותי לאורך חיי והיווה צלקת שהגלידה רק כשזכיתי לסלוח להם לאחר שנים רבות".
את החוויות הקשות שעברה לא תשכח לעולם. מקרה אחד מבין רבים זכור לה היטב: "בגיל 14 נעדרתי רבות מהלימודים עקב מצבי הרפואי. כשחזרתי יום אחד לבית הספר לאחר פרק זמן, המורה ביקשה מתלמידה אחת בשם דפנה שאשב לידה על מנת שתעזור לי להשלים את החומר הלימודי. דפנה פרצה בבכי והתלוננה בפני המורה, למה דווקא היא צריכה לעזור לי ולמה אני צריכה לשבת לידה. ההרגשה הנוראית צרובה בליבי עד היום על אף השנים הרבות שחלפו. נפגעתי ממנה ולא הבנתי למה היא חושבת שהגמגום הוא מידבק". מסיבות ובילויים חברתיים לא היו, כמובן, חלק מסדר יומה. "מובן שלא הוזמנתי וההרגשה שאני לא רצויה, כאילו הגמגום הוא מחלה מידבקת, צרובה בליבי עד היום".
את השירות הצבאי העבירה שינא בבסיס תל השומר במדור שכר. "דווקא בצבא הרגשתי משוחררת יותר, הרחק מהסביבה שבה גדלתי וממשפחתי ולכן הביטחון שלי עלה והרשיתי לעצמי לדבר, למרות הגמגום". הגמגום, מספרת שינא, מהווה מכשול ביצירת קשרים רומנטיים, אך במהלך שנות רווקותה פגשה את האיש שהיה לבעלה, אך נפטר לפני כחמש שנים. היא נותרה אלמנה, אולם לשמחתה היא כיום חובקת זוגיות חדשה.
רוצים להישאר מעודכנים?
"עם השנים עברתי תהליך התפתחות אישי, למדתי אימון אישי בחברת תות של אלון גל ויצרתי קשרים חברתיים. למרות שהשלמתי עם הגמגום ולמדתי לחיות איתו, עדיין קשה לי לבטא את עצמי במצבים מסוימים כמו השתתפות בסדנה, היכרות עם אדם חדש ומצבים שגורמים לי להירתע ולהסתגר. חוסר הסבלנות של נותני שירות למיניהם לא מקלה על המצב. אמנם אני חסינה וחזקה נפשית הרבה יותר מבעבר וכבר הרבה פחות נעלבת, אבל טראומות העבר לא מרפות בקלות וחוזרות אלי במצבים מסוימים בחיים".
בעקבות חוויותיה הקשות ודרכי התמודדותה עם הגמגום, החלה שינא להרצות כדי להעלות את המודעות לבעיית הגמגום ולקשיים שחווים מגמגמים ולקויי דיבור. "לפני כשנה גיבשתי הרצאה מרתקת על מסכת חיי, החל מהילדות ועד לשנות בגרותי הכוללת את כל החוויות הקשות שחוויתי ועל ההתמודדות והניצחון. מטרת ההרצאה, הנושאת את הכותרת 'בוחרת נגד הזרם', היא לעורר השראה, להחדיר מוטיבציה ולהעניק כלים לאנשים להתגבר על מצבים קשים ובמקום להפוך לקורבנות, לקחת החלטה אמיצה להתחשל ולהתקדם הלאה. הניצחון האישי שלי הוא, ללא ספק, העובדה שזכיתי להעביר הרצאות על אף היותי מגמגמת ולרגש אנשים פעם אחרי פעם".
מה הלאה?
"החזון שלי הוא להגדיל את המודעות לגמגום, להרצות בפני ילדים ובני נוער בבתי ספר על קבלת השונה והאחר. ילדים ובני נוער רבים סובלים מנידויים חברתיים, שיימינג ובריונות חברתית ומספר ההתאבדויות בארץ בקרב בני נוער עולה מיום ליום. אין לי ספק שילדים ובני נוער שישמעו את הסיפור שלי, שישמעו איך מרגיש ילד שמעליבים אותו, שפוגעים בו יום יום, ישנו את דפוס החשיבה ויפנימו את המסרים. אני רוצה ומוכנה להתראיין בכל מדיה אפשרית ולחשוף את הסיפור שלי עם כל המורכבות שלו על מנת להביא לשינוי תפישתי בחברה ולעורר אמפתיה כלפי האנשים השקופים. אני אמנם זכיתי להתקדם, להתפתח, להתחשל ולקחתי החלטה אמיצה לחיות את החיים, אך לא כולם הם בעלי חוסן נפשי ולא לכולם יש את הכלים להתמודד".
