סמל אברהם ע'גמי נפצע באורח אנוש בלבנון בשנת 1987 ובמשך 31 שנה שכב בתרדמת עד שלבסוף, בשבוע שעבר, נדם ליבו. בשבוע שעבר (רביעי) הובא לקבורה בטקס צבאי בבית העלמין הצבאי בחולון.
31 שנה לאחר שנפצע קשה במוצב צה"ל בלבנון, נדם ליבו של אברהם עג'מי ז"ל. עג'מי נפטר אמנם בגיל 50, אבל סיים את חייו בגיל 19. עג'מי, שגדל והתחנך באזור, לחם בגדוד "רשף" של חיל התותחנים, ומאז פציעתו הקשה שכב בתרדמת עמוקה. האירוע התרחש בשנת 1987, כשצה"ל היה עמוק בדרום לבנון. במהלך ירי ממוצב צה"ל בעיירה מרג' עיון התפוצץ פגז סמוך לסדן התותח ועג'מי נפצע קשה מהגף הסדן במצחו.
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
במשך השנים עבר בין בתי חולים, עד שאושפז במוסד השיקומי רעות בתל אביב, בעוד בני משפחתו וחברים הקפידו לטפל בו ולסעוד אותו באופן קבוע. במשך השנים חלה הידרדרות במצבו אך עם זאת המשיך לחיות והחזיק מעמד.
מתוקה אספיר, אחותו של עג'מי, אמרה ל"השקמה-חולון": "הוא סבל מפגיעת ראש מאוד קשה בעקבות הדף של סוללה במצחו ובהתחלה היה מונשם. אבינו נפטר לפני 16 שנה בעקבות שבץ מוחי. הוא סבל מאד אחרי מה שקרה לאברהם והפך לאדם עצבני ומתוח. זה הרג אותו. אמא שלנו נפטרה לפני שבע שנים. האזכרה שלה היתה יום לפני הלוויה של אברהם. את הקדיש על ההורים, אבלין וששון עג'מי ז"ל, כבר לא יכל להגיד".
רוצים להישאר מעודכנים?
אספיר מציינת כי "לא מדובר בצער על לכתו אלא בהקלה על השתחררותו מסבלותיו. בשבועות האחרונים הוא סבל מאוד מדלקת ריאות חזקה ובמשך השנים מצבו הבריאותי נע ונד בין תקופות של עליות ומורדות. הוא סבל מירידה בתפקודי כליות והיה חולה. הוא כנראה רצה להמשיך לחיות, למרות הכל. אדם שיכל להרים פגז של 50 קילו ביד אחת, לא מוותר כל כך בקלות".
על כיסא גלגלים בביקור שארגנו חבריו לפלוגה בכותל
עוד היא מבקשת לציין: "אני מורידה את הכובע בפני החברים שלו לסוללה. בכל יום עצמאות הם הגיעו לבקר אותו, התאספו סביבו, דיברו איתו, הוא לא היה מגיב, אבל אני יודעת שהוא היה שומע. ברגע שהיו קוראים לו, הוא פקח את העיניים. היה לו מבט חודר והוא קלט את האדם שעמד מולו. אין איך להסביר את זה, אבל הוא שידר חום ואהבה. כולם אהבו אותו. אפילו ארגנו לו אירוע בכותל ולקחו אותו לשם על כיסא גלגלים".
לפני כ-15 שנה הגיעה לביקור בישראל אישה הולנדית נוצריה, בת 85 היום, אשר שמעה את סיפור פציעתו של עג'מי והתנדבה לטפל בו. בכל פעם היתה מגיעה לישראל למשך מספר חודשים, יושבת לידו מבוקר עד ערב, סועדת אותו, שבה להולנד ומגיעה שוב לישראל לטפל בו. בשלב מסוים, משרד הפנים לא אפשר לה להיכנס לארץ אך לאחר התערבות של קול ישראל אושרה לה כניסה והיא המשיכה לסעוד את עג'מי בביקוריה בישראל.
לפני כעשר שנים ארגנו עבור עג'מי חבריו לפלוגה ביקור ותפילה בכותל. דרור ליפשיץ, מפקדו של עג'מי בסוללה, סיפר לאחר הלוויה כי: "הוא היה איש מיוחד מאוד עם המון עוצמה, שתמיד חייך. כשאומרים טוב לב, זו לא קלישאה, כי הוא תמיד היה עוזר לכולם. הוא היה כל השנים בגדוד ורצה להיות עם החבר'ה, להחזיק את הפגזים בידיים ולזרוק אותם לתותח. זו העבודה הכי קשה שיש והוא לעולם לא התלונן ואמר לא. כמפקד, אתה רוצה אנשים כאלה לידך".
ליפשיץ הוסיף: "הוא היה העוזר האישי שלי והוא עשה את זה בצורה הכי מופלאה שיש. היה לו לב שלא נשבר. זה שחלפו כל כך הרבה שנים והוא שרד את מצבו מעיד עליו ועל העוצמה שלו. אני זוכר שפעם ניסינו לחנך אותו ואמרנו לו להוריד את החיוך מהפנים והוא אמר 'בסדר', אבל אחר כך חזר עם חיוך ואמר 'אני לא מסוגל להוריד את זה'. הבנו שלעולם לא נצליח לעשות שני דברים: לגרום לו לשים את החולצה במכנסיים ולגרום לו להפסיק לחייך".
הרב מרדכי כהן, רב היחידה בזמן שירותו של עג'מי, פנה למשפחתו ואמר: "המסירות של משפחתך לא נשחקה כל השנים, הם עטפו אותך כל הזמן באהבה ענקית בכל שלבי פציעתך ושיקומך הקשים. שילמת בבריאותך למען ביטחון ישראל – זאת מסירות נפש של כל החיים כי מאז פציעתך חיית חיים חלקיים בלבד אחרי שנפצעת למען עם ישראל. אתה שוכב למען חללי מערכות ישראל שמסרו נפשם למען תקומת העם היהודי בארץ ישראל. אני מרשה להגיד שאתה לא גיבור של רגע אחד, אתה גיבור של 31 שנה".
ח"כ מייקל אורן, שייצג את הממשלה בהלוויה, אמר: "לא זכור לי מקרה כל כך טרגי של חייל שנופל בקרב, אבל לא נופל, חוזר הביתה אבל לא חוזר, מתאחד עם משפחתו, אבל לא חוזר. נשאר בשטח הפקר יותר מ-30 שנה. זה קשה מנשוא. רק היום, אחרי שלושה עשורים, אנחנו זוכרים את המחיר הכבד שאנחנו כעם ממשיכים לשלם כדי להיות עם חופשי בארצנו. בשמי ובשם ממשלת ישראל אנו מאחלים לך שלווה, שלום ומנוחה שכל כך מגיעים לך אחרי כל כך הרבה שנים, ושתהיה לנו מליץ יושר בשמיים".
