כבר 30 שנה שדינה ומשה כהן משכימים קום כדי לפתוח בזמן את המכולת שלהם בשכונת אגרובנק. אבל דינה, בת 62, ומשה, בן 65, התעייפו והשבוע נעלו את העסק בגינת אביב בשכונת אגרובנק בחולון. "די, עייפנו, אנחנו פורשים, רוצים לנוח", הסבירו ללקוחות שבאו להיפרד מבני הזוג ומהמוסד המיתולוגי.
הזוג כהן, חולונים מלידה, הורים לשלושה בנים (33, 34, 36), מוכרים היטב בשכונה. את המכולת פתחו אחרי שחבר המליץ למשה, שעבד כעצמאי בעבודות שונות, ש"'מכולת זה אחלה עסק, כדאי לך'. התפתיתי", הוא מספר, "ומאז אני כבר 30 שנה שם".
להחזיק מכולת זה לא עניין של מה בכך, מדובר בעבודה קשה, משעבדת. דינה מעידה: "תמיד עבדנו קשה עבור הילדים. בחופשות, הם היו באים לעזור מדי פעם ואני ומשה דאגנו שרק יהיה להם טוב. ברבות השנים, לי היה קשה ועבדתי רק חצי יום, אבל משה כל יום היה פותח בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב. המכולת היתה לנו בית שני. את רוב שעות היום היינו עושים פה. לשכנים יש בית ולנו המכולת. לא הלכנו לנוח אפילו בצהריים".
רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:
רוצים להישאר מעודכנים?
בני הזוג מתגעגעים לימים של פעם. "בזמנו, כשפתחנו את החנות, הכל היה פשוט, גם המוצרים. לא היה את המבחר שיש היום. פעם אנשים היו קונים לחם, גבינה, חלב, ביצים – מוצרים בסיסיים. היום, יש כמות של גבינות ולחמים במבחר. אנחנו התפרנסנו די יפה מהמכולת", אומרת דינה, "יש לנו בית וגידלנו שלושה ילדים מלומדים ולא חסר דבר".
אז למה לסגור?
דינה: "העבודה היא מעייפת ושוחקת והגענו לשלב של מיצוי ועכשיו כל מה שאנחנו רוצים זה לנוח וליהנות מהחיים. מעבר לזה, כיום התחרות היא מאוד קשה וצריך להמציא את עצמך מחדש כל פעם. אנשים צריכים להבין, שהמחירים של אז והיום הם די יחסיים, זה לא שפעם היה זול והיום יקר. פשוט כשהחלו להיכנס רשתות השיווק, הרגשנו את הדעיכה. הם יכולים לעשות מבצעים על הרבה דברים ואנחנו לא. אם פעם היו קונים הכל במכולת, היום זה לא כך. במכולת של היום קונים בעיקר השלמות, מוצרי בסיס ולא קניות עיקריות. נכון, תמיד יש את העצלנים, אבל הם מעטים. בתקופות הטובות לפני כניסת רשתות השיווק, תמיד היה מלא פה והיתה תנועה אבל עכשיו התנועה מעטה".
מכולת שהיא מרכז קהילתי
מכולת שכונתית, כמו זו של הזוג כהן, אינה רק חנות למצרכי מזון. דינה מספרת על קשרים חברתיים שנוצרו במהלך השנים, על הילדים שהיום הם כבר מבוגרים והיו מבקשים לקנות ארטיק גם כשבכיסם לא היה כסף, ועל ההורים שהפקידו את ילדיהם למשמרת בייביסיטר בין כותלי החנות.
"היתרון שלנו על אחרים", אומרת דינה, "היה שאנחנו מכולת שכונתית שכל השכונה מכירה. כשהתחלנו, הילדים הקטנים הלכו וגדלו איתנו והיום הם נשואים עם ילדים. כולם הרגישו במכולת כמו בבית השני שלהם. לפעמים אמא היתה נתקעת בעבודה ומבקשת שהילד יהיה איתנו, אז הוא היה איתנו וטיפלנו בו כאילו היה הילד שלנו. גם ריבים בין שכנים היו ואנחנו קיבלנו על עצמנו את תפקיד המגשר. תמיד דאגנו שיהיה שלום בשכונה. כשזוגות הכירו פה בחנות והתחתנו, שמחנו איתם, וכשעמדו לפני גירושים, היו באים ומספרים לנו הכל. אנחנו הכספת והכותל של השכונה".
המכולת בסמוך לגינה הציבורית משכה אליה באופן טבעי ילדים שהגיעו לשחק בגינה. "לא תמיד ילדים יורדים עם כסף בכיס", מתארת דינה, "וכשבאו אלינו לחנות, נתנו ארטיק או ממתק לכל ילד – לא חשוב הכסף, רק שייהנה. אחר כך שההורים ישלמו".
לסיום מבקשים בני הזוג כהן לומר: "אנו מודים לכל הקונים הנאמנים ולתושבי השכונה. תמיד תהיו אצלנו בלב ומה שבטוח אנחנו נתגעגע".
