מאז ועד היום: החנויות הנוסטלגיות של חולון

טקסטיל וכלי נשק – מפעל לודז'יה

בית החרושת לודז'יה הוקם בספטמבר 1934 על ידי אריה שנקר והיה המרכז והמנוף להתפתחותה של שכונת אגרובנק ויסוד התעשיה של העיר הצעירה חולון. כאשר פנו מארגון ההגנה אל שנקר לעזור בענייני ביטחון מקומיים, הוא מיד נענה בחיוב:  במרתפי בית החרושת נחפרו סליקים עמוקים שבהם הוסתרו כלי נשק, ובמסגריית המפעל תיקנו והשמישו כלי נשק. בחצר הרחבה הסגורה של מפעל לודז'יה נערכו אימונים והכשרות ללוחמים. ברבות הימים עבר המפעל לאזור התעשיה בחולון, ואז, במלחמת המפרץ, נפל עליו סקאד.

בית החרושת לודז'יה. צילום: עיריית חולון

בימי החורף נקוו מי הגשמים העזים אל אגם קטן לצד המפעל והילדים מהסביבה היו שטים בו באמבטיות פיברגלס ששימשו כתבניות לבטון, כשקרשים משמשים אותם למשוטים. אילנה בנשיטי מספרת: "אני זוכרת שאמא שלי היתה לוקחת איתי לעבודה בחופשות. כל הילדים עשו לעצמם קייטנה בחוץ וגם עבדנו מפעם לפעם. בהפסקות אמא שלי היתה אוכלת איתי בחוץ סנדוויצ'ים שהבאנו מהבית. החוויה של אמא ובת זה משהו שלא אשכח לעולם".
בשטח מפעל לודז'יה עומדים כיום מגדלי צמרת. הבניין עמד עד שנת 1971, אבל כאמור העסק הועבר לאזור התעשיה של חולון.

ריח של ספרים – ספרי מדי

חנות הספרים "ספרי מדי" ברחוב סוקולוב 73 בחולון, החלה את פעילותה ב-1955 כאשר נוסדה  כספריה לילדים ומבוגרים. את שמה שאלה ממדי – בתו של מקים החנות. כיום, למעלה מ-60 שנה אחרי היווסדה, "מדי" היא חנות ספרים שהפכה למוסד בחולון, ובתו הצעירה של מייסד החנות היא כבר גברת בת 83 שעדיין מגיעה מדי פעם כדי לנהל את החשבונות.

אחד המנויים בספריה, דוד מזרחי, הפך להיות מנהל החנות. ״לפני קצת יותר מ-50 שנה הייתי אחד המנויים בספריה, ולאט לאט נגמרו לי הספרים לקרוא. אז התחלתי לעבוד כאן. אחרי שנתיים-שלוש, כשהייתי בן 12, כבר ניהלתי את החנות. לאט לאט התפתחנו והגדלנו את השטח של ספרי מדי, והיום מבחינת גודל אנחנו יושבים על שטח של ארבע חנויות״. כיום מוכרים בחנות רבי מכר, ספרי לימוד וקריאה, מכשירי כתיבה וצעצועים ודורות של ילדים ובני נוער ממשיכים לנהור אליה לאורך השנים.

"ספרי מדי"

הליוויס הראשון שלכם – אופנת צנקל

אופנת צנקל מרחוב חומה ומגדל היתה אבן שואבת לפשניסטים החולונים. עם זאת, מותו של מיכה, בעל החנות, היה אירוע טראומתי עבור בני הנוער של חולון.

חן גור כהן כותבת: "צחי צנקל היה חבר טוב ולמדנו יחד מהיסודי ועד י"ב. לעולם לא אשכח בכיתה ד', בגיל עשר, הוא הגיע כרגיל לבית הספר, כדי לא להיות לבד וסיפר שאבא שלו נפטר. בתור ילדים, אין דבר נורא מזה, שנים נמנענו מלהגיד את המילה אבא לידו, רק בגיל יותר מאוחר התחלתי לשאול והוא סיפר על החנות,  איך התחילה מהסבא ועברה לבן. אחרי שמיכה נפטר, אשתו שרונה עוד החזיקה את החנות כמה שנים ובסוף סגרה".
בעלי החנות רכשו את החנות הסמוכה והרחיבו את החנות. אייל צנקל, בנם של בני הזוג מספר: "לאחר שאבא נפטר, אמא חזרה לעבוד שם עם סבי והמוכרות המדהימות שלנו. לאחר זמן מה היה קשה להחזיק את החנות והיא נמכרה יחד עם השם וסבי המשיך לעבוד שם עד שלא יכל יותר". המקום נסגר במהלך שנות התשעים.

הכתבה על מותו של מיכאל צנקל

להטוטי כדורים – הפלאפל של ציונה

דוכן הפלאפל שנפתח בשנות ה-70 על ידי חיים וציונה ברחוב אוסישקין משך אליו מעריצים מכל רחבי חולון. הילדים זוכרים את ציונה מתנדנדת מרגל לרגל, ובעיקר, כל הזמן בהריון. ליאור לוטם מספר: "פלאפל בה' הידיעה. הייתי הולך לשם עם אבא שלי בתור ילד, כמה אהבתי את הכרוב החמוץ, הצ'יפס השטוח מלמעלה ובעיקר לצפות בציונה מעיפה כדורי פלאפל במהירות לא אנושית לתוך השמן הרותח".

רוצים להישאר מעודכנים? הורידו את האפליקציה שלנו:

להורדת האפליקציה באנדרואיד

להורדת האפליקציה באייפון

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

אילן סופר כותב: "אני זוכר את ציונה בתור הלהטוטנית הראשונה שפגשתי עוד לפני שאי פעם הלכתי לקרקס. אני קינאתי בתנועות שלה, בהנפה של הכדורים, בהכנסה האגבית של הסלט לתוך הפיתה. יום אחד ניסיתי לחקות אותה במטבח. לקחתי כמה סלטים שנשארו מיום שישי ורציתי גם להכניס מנת פלאפל מהר כמוה. לא היה לי פלאפל בבית אז השתמשתי בפשטידה שכיווצ'צ'תי והכנתי ממנה כדורים. הניסיון לא צלח והמטבח של הבית שלי נראה כמו אחרי מלחמה. עד היום אני זוכר את הצרחות של אמא שלי".

יש לי גלידה הכי טובה – מקור וליקוקית

איפה יותר טעים לאכול גלידה, במקור או בליקוקית? למרות שמדובר בשתי חנויות שפעלו בשתי תקופות שונות, הזיכרון של הגלידה של פעם לא ישתווה לשום גלידה איטלקית ממרכז שוקק במילאנו.

גלידת "ליקוקית" ברחוב סוקולוב בחולון פעלה מאז סוף שנות ה-70 עד שנת 2013 ונסגרה בעקבות מיעוט לקוחות, אבל בשנות ה-80 לא היתה מסיבת כיתה אחת שהיתה שלמה בלי ביקור ב"ליקוקית".

גלידת "מקור" נפתחה על ידי ציפורה ודוד שוהם בשנות ה-60. כש"מקור" נפתחה ברחוב קלישר המחיר לגביע קונוס קטן היה 10 א"ג. לקטום מלמטה 15 א"ג ולאמבטיה 20 א"ג. מילק שייק עלה 40 אג" (!). זה, כשמנת פלאפל אצל ציונה באוסישקין-סוקולוב עלתה 30 א"ג.

ה"ליקוקית"

יאיר נרדי מספר: כשהייתי ילד היה לי דוד שגר ברחוב הנוטרים 7. הייתי עושה בייביסיטר לבת דודתי התינוקת ואני עדיין זוכר את כל הצעקות השאגות והרעש של בני הנוער שהיו ישובים שם על גדר הבלוקים של הבניין מול גלידה מקור. אחרי שנים, לאחר השחרור מצה'ל, עבדתי שנתיים כפקח עירוני בעיריית חולון. המפקדה שלנו היתה גם היא ברחוב הנוטרים. שם צוידנו במכשירי קשר מוטורולה ובפנקסי דו"חות ויצאנו על אופניים או ברכב לסיורים היומיים ברחבי חולון".

כל המי ומי – פיצה סירוקו

"סירוקו פיצה" הוותיקה, יותר מ-40 שנה אחרי שנפתחה, עדיין חיה וקיימת ומושכת אליה קהל צעיר ומבוגר כאחד. מכל קצוות העיר נהרו אליה. ראשי העיר, שרי ממשלה וגם עברייני התקופה באו לאכול. הפיצריה הוקמה ב-1975 על ידי ציון מורד. לאחיו שחזר ארצה מארה"ב היה מועדון בשם סירוקו – שפירושו רוח מדברית חמה – והוא ביקש אותו שם לפיצריה בישראל. לפיצריה הגיעו ידוענים רבים מכל הארץ  וגם קבוצות של צעירים מהשכונות מקווה ישראל ומג'סי כהן, ולא פעם התפתחו תגרות אלימות בין שתי הקבוצות. עם זאת, ציון תמיד יצא ברווח ובכבוד.

מורד של "פיצה סירוקו"

פיצה סירוקו נמצאת בפסאז' סבוי שבשטחו פעלו במשך שנים בית קולנוע ודיסקוטק. "אלף איש היו מתאספים פה בכל יום שישי ויושבים על הברזלים", נזכר מורד. המקום היה עבור תושבי חולון צעירת הימים מה שגלידת מונטנה היתה עבור הצפון תל אביבים. בתקופה שבה הטלוויזיה היתה בחיתולים ובתי הקולנוע היו מפוצצים בקהל, כל צעירי העיר היו באים אל פסאז' סבוי לבית הקולנוע ולדיסקוטק שבו הופיעו גם זמרי התקופה".

חינה ורולים – "כלבו התאומות"

המקום מציין כבר 52 שנות פעילות. מדובר בכלבו הקטן, שנפתח בשנת 1966 במרכז ויצמן בעיר, הפך עם השנים למקום מיתולוגי, וכשמסביבו קמות רשתות פארם ענקיות, הוא עדיין מצליח לשרוד ובהצלחה.
הכלבו, שהוא בעצם פרפומריה, נפתח בשלהי שנות השישים של המאה שעברה על ידי שתי אחיות תאומות והן ניהלו את המקום כעשור. לאחר מכן נקנה המקום על ידי שתי אחיות אחרות, אבל לא תאומות, שניהלו את המקום יחדיו, ובשנת 1983 עבר המקום לידיו של אברהם (אדולפו) רוזנברג שהביא איתו שני חברים מדרום אמריקה והם החלו לתפעל את העסק תחת השם שהפך למותג בחולון – "כלבו התאומות". "כשקניתי את המקום", מספר רוזנברג, "היה לי ברור שאני לא מחליף את השם של החנות והשארנו אותו ככה. בשנת 1991 נפרדה דרכם של שלושת השותפים ורוזנברג קנה את החלק שלהם והביא את אשתו שושנה ואת שתי הבנות, נרדה ושרון, לעבוד בעסק שאותו, כאמור, הם מתפעלים עד היום.

התאומות. רוזנברג ובתו

מיכל אשכנזי סיפרה: "אני זוכרת את השיטה שהיתה שם לתשלום. מוכרת היתה כותבת על פתק ועם זה ניגשים לקופה. כשאני נכנסת לשם היום, אני עדיין בשוק שיש קופה עם ברקוד".

דליה יצחקי כתבה: "אני זוכרת שגדלתי ואבא שלי פחד שאתחיל ללבוש חזיה. הוא לא רצה שאתבגר. אז אמא שלי עשתה את הדרך בצעדים מדודים. בהתחלה הלכה וקנתה לי שם בושם, ואז הלכה וקנתה לי שם אודם, ואז לא היתה לו כבר ברירה אלא להבין שהתבגרתי".

קפה טרי טרי – קפה טורי

"קפה טורי" המיתולוגי נפתח במהלך שנות ה-60 ונסגר בשנות התשעים. על חנו הקפה ברחוב סוקולוב 72, מספרת תמי רוזנבלט הנכדה של הבעלים: "מכונת קליית הקפה הובאה מהונגריה מבית העסק שהיה לסבי וסבתי שם. החנות היתה מיוחדת במינה כי רק אצלם אפשר היה לקנות קפה טרי שנקלה ונטחן עוד באותו היום מה שלא היה עדיין בארץ והיו באים גם מערים אחרות לקנות אצלם קפה טרי ולכן הסיסמה שלהם היתה 'קפה טורי יום יום טרי'".

בית הקפה טורי

ררוזנבלט נזכרת בערגה: ""בכל שנה בחנוכה אמי, מריקה, היתה יוצאת עם קפה וסופגניות לחלק לתושבים וברקע השמיעו קלטת של שירי חנוכה. בכל חג, אמי ואבי היו מכינים חלון ראוה מיוחד לאותו החג ואמא שלי קיבלה המון פעמים פרס ראשון על חלון הראווה היפה ביותר בחולון".

האריזה של "טורי"

ענת דנקנר סיפרה על "קפה טורי": "אבי נהג לקנות שם בקביעות קפה קולומביה מעורב ונהג לקחת אותי איתו. בעלת המקום הרעיפה עלי אהבה ועד היום זכורה לי המתנה שנתנה לי, כדור זכוכית שבתוכו נסיכה קסומה, וכשמנערים הכדור, פתיתי שלג מתפזרים. אז נראתה לי המתנה כדבר הכי יפה שקיבלתי. היה כיף להיכנס לשם, הריחות, המראה. ניחוח של חמימות".

סופגניות ופחזניות – מאפיית פיטרו

המאפיה המיתולוגית נפתחה בשנות ה-50 ברחוב שנקר ועדיין פועלת. לפני שנתיים המקום יצא לשיפוצים אבל חזר במהירות לספק את הרעב של החולונים לפחמימות ולסוכרים.
את מאפיית פיטרו מכירים כל תושבי העיר. המאפיה הוקמה אי שם בשנת 1954 על ידי גידלי פיטרו והביאה לחולון ניחוחות אירופיים עם המאפים המתוקים. ניהול המאפיה עבר בירושה לבן ראובן שנישא ללוצי, שב-1966 הצטרפה גם היא לניהול החנות. במאפיה המיתולוגית מכרו ועדיין סופגניות בחנוכה, כדורי שוקולד וגם סברינות ופחזניות לעוד יום מתוק.

לוצי והסברינה. מאפיית פיטרו

אבי בן דוד כתב: "אני זוכר שאמא שלי היתה מבטיחה לי שאם אהיה ילד טוב היא תקנה לי סברינה ב'פיטרו'. זה היה הקנס שהיא שילמה לי בכל פעם שהיתי מתלווה אליה למשחק קלפים עם חברות. יושב בצד, ובמקום לעורר מהומות ולהיתלות על הווילון, הייתי יושב וחושב על הסברינה של פיטרו".