תשע שנים לאחר שנפל בקרב מול חוליית מחבלים במבצע "עופרת יצוקה" בעזה, תקווה רוזנר, אמו של רס"ן רועי רוזנר ז"ל, מספרת על בנה שחלם להיות לוחם.
רועי רוזנר נולד בחולון בשנת 1981. כבר כשהיה ילד קטן התאפיין בשובבותו ובעמידה על שלו. "הוא היה שובב ומאוד חברותי. היה לו חשוב בבית הספר ספורט, היה מביא למנהלת את הגביעים, ואז המנהלת היתה סולחת על השובבות שלו", מספרת אמו תקווה.
הוא למד בבתי הספר היסודיים "שער האריות" ו"נאות שושנים". את לימודיו התיכוניים עשה במגמת ביולוגיה בתיכון הדתי "יבנה". כבר אז, כשהיה בן 16 וקצת הציב לעצמו מטרות. רועי רצה להוציא רשיון על אופנוע אך הוא ידע שהוריו לא ייתנו את הסכמתם לממן את השיעורים. כך, בשעות הפנאי, עבד רועי בעבודות מזדמנות, לעתים גם על חשבון הלימודים.
רועי רוזנר ז"ל. בן 27 בנפלו
"יום אחד התקשרה אלי המנהלת, אמרה לי, 'את יודעת שלבן שלך לא תהיה תעודת בגרות?'. היא אמרה לי שהוא לא מגיע לשיעורי תנ"ך. שאלתי אותה באיזו שעה זה והיא אמרה שבשעת אפס. בכל בוקר בעלי היה מביא אותו לבית הספר בשעת האפס אבל משם הוא היה הולך לשיעור אופנוע". כך חסך רועי שקל ועוד שקל עד אשר יום אחד הגיע לבית עם הרשיון בידו. "הוא אמר לי, אל תכעסי עלי ושלף את הרשיון. זה היה רועי הוא תמיד השיג את מה שרצה", מספרת תקווה.
המפקד המצטיין – מ"פ בגדוד חרוב של חטיבת כפיר
עוד כשהיה תלמיד תיכון, תכנן רוזנר להגשים את חלומו ולהתנדב אל שירות קרבי בחטיבת הצנחנים. כתלמיד בתיכון הצטיין בספורט ואף גרף כמה גביעים אשר הוצגו במשרדי ההנהלה. את הזמן הוא ניצל לתרגילי כושר, אפילו בזמן העבודה שלו כשליח. כך היה מטפס ברגל אל הקומות הגבוהות בבניינים. את הבחירה שלו לשרת בקרבי רואה תקווה כדבר מובן מאליו: "סבא שלו היה לוחם בהגנה. בעלי לחם במלחמת לבנון הראשונה. חינכנו את הילדים על הערכים האלה".
רועי התגייס אל חטיבת הצנחנים ובהמשך עבר לחטיבת כפיר. בצבא גילו את כישורי הפיקוד שלו והחליטו להוציאו אל קורס מ"כים. את הקורס הוא עבר בהצטיינות, שלא לומר הצטיינות יתרה, כיוון שהמפקדים החליטו עקב כך לשבצו בבסיס ביסל"ח, דבר אשר רועי התנגד לו בתוקף כיוון שהיה חדור מטרה לחזור אל יחידתו.
רוצים להישאר מעודכנים?
כך, במהלך טקס סיום הקורס בלטרון, גרם רועי לסקנדל קטן כאשר נעדר מן הבמה כשקראו לכל המצטיינים. "בסוף השאירו אותו בביסל"ח וגם הורידו לו את ההצטיינות. כשהוא הגיע לשם הוא עשה הרבה תפקידים ויצא לקצונה וללימודי תואר ראשון", מספרת אמו בהתרגשות ומוסיפה: "הפקודים שלו אהבו אותו מאוד, הוא היה קשור אליהם ואל היחידה".
לאחר כמה שנים בשירות קבע, קודם להיות מ"פ בגדוד חרוב של חטיבת כפיר, תכנן לצאת אל לימודי תואר שני במסגרת הצבא ובמקביל גם התחתן.
רועי רוזנר ז"ל והוריו ביום חתונתו
צעד בראש חייליו ונפגע פגיעה אנושה
בסוף שנת 2008, בחג החנוכה תשס"ט, יצא לדרך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. לראשונה מאז ההתנתקות, נורו טילים אל אשדוד ובאר שבע והמוני גדודים לוחמים התכנסו סביב רצועת עזה, ביניהם גם יחידתו של רועי רוזנר.
ביום השלושה עשר למבצע ניתנה הפקודה ליחידתו של רועי להיכנס אל תוך הרצועה ולבצע פעילות חישוף בעומק ציר כיסופים, אלא שאז הוא וחייליו נתקלו במארב של חוליית מחבלים שהתבצרה בתוך אחד הבניינים וממנו ירתה טיל נ"ט לכיוונם. כתוצאה מכך נפצע אחד החיילים באורח בינוני. רועי, אשר צעד בראש חייליו, נפגע פגיעה אנושה בצווארו מאחד הרסיסים והחל לדמם. בכל אותו הזמן היה רועי תחת הכרה מלאה, וגם כאשר קיבל את הטיפול הראשוני לעצירת הדימום, המשיך לחלק פקודות לחייליו.
"רק מאוחר יותר כאשר פונה להמשך הטיפול בבית החולים הוא אמר לאחד החיילים שלו, אם איני טועה היה זה הסמך שלו, 'אני סיימתי את תפקידי פה'", מספרת אמו. זמן קצר לאחר מכן, בדרכו אל בית החולים, מסר רועי את נשמתו לבורא. רועי רוזנר הותיר אחריו אישה, הורים ואח. בן 27 היה בנפלו.
"לא הצלחתי לישון ולא הבנתי מה קורה לי"
על היום שבו נפל, מספרת אמו בקול חנוק: "זה עלה לי בבריאות. באותו לילה לא הצלחתי לישון ולא הבנתי מה קורה לי. אמרתי לבעלי שאני לא מרגישה את יד ימין. בבוקר, בעלי אמר לי ללכת לקופת חולים. הרופא שם אמר לי שהכל תקין. אמרתי לו שהיד מאוד כואבת לי, אז הוא נתן לי כדור. שמעתי בחדשות על מה שקורה בעזה, אבל לא ידעתי שהבן שלי בפנים. רק יום לפני כן דיברתי איתו בטלפון והוא אמר לי, 'אנחנו בחוץ, רק מחפים עליהם'.
"לימים הבנתי שהוא הרגיש שזו השיחה האחרונה שלו איתי. באתי הביתה ולקחתי את הכדור. רציתי ללכת לעבודה ואז דפקו לי בדלת. עמדו שלושה חיילי מילואים מבוגרים. הם שאלו אותי, 'רועי גר פה?'. סגרתי עליהם את הדלת ולא רציתי לדעת שהוא מת. אמרתי להם, 'לא, הוא לא פה".
מאז שנפל לפני תשע שנים מקיימת משפחתו של רוזנר פעילות הנצחה בקהילה. הוריו תרמו ספר תורה על שמו וכמו כן מתקיים ערב לימוד תורה לעילוי נשמתו. "כל שנה יש לימוד תורה על שמו בישיבה העל תיכונית של הרב אהרונסון. התלמידים באים ולומדים על הסיפור של רועי. אחר כך הם באים אל בית הכנסת היכל רפאל שבו רועי נהג להתפלל כשהיה נער", מספרת אמו.
בנוסף לכך מתקיים מדי שנה מסע רכיבה על אופניים לזכרו שבו משתתפים חבריו מן הצבא, ואילו בפייסבוק מתקיימת קבוצה לזכרו של רועי רוזנר בה חברים המונים מתושבי חולון. כיום אמו של רועי היא הגזברית בבית יד לבנים בחולון.
רבים מדברים על הסמיכות הקשה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות ושאולי צריכים לשנות זאת. מה דעתך?
"אין מה לעשות. החיים ממשיכים, החיים יותר חזקים מאיתנו. אחד מתחתן והשני יושב שבעה, ואנחנו בחרנו בחיים, אז אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו מדינה. בערב אני לא יוצאת לבמות הבידור, זה קשה לי. יום למחרת אני מוזמנת לחברה שלמדה איתי בתיכון. כבד לי אבל אני הולכת".
מה תרצי לומר לבני הנוער שעומדים לקראת גיוס?
"יש לנו מדינה אחת ויחידה ולא אוהבים אותנו בעולם. אנחנו צריכים לשמור עליה. הבנים שלנו לא סתם נפלו, זה המקום שלנו. כמו שנאמר בשירו של אהוד מנור, 'אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת', ולנו היא בערה מספיק".
