ד"ר זיו רוזמן, רופא במחלקה לטיפול נמרץ ומנהל אגף ההחייאה בבית החולים וולפסון בחולון, חזר ממסע מפרך לטיפול בפצועים באסון בצ'ילה. כעת הוא נזכר באירועים ומספר ל"השקמה-חולון" על הדרמה שלא ישכח הרבה זמן.
בחודש שעבר, סירה ובה קבוצה של 16 מטיילים ישראלים התהפכה בנהר הסראנו, בסמוך לשמורת הטבע טורס דל פיינה בדרום צ'ילה. באותה תאונה נפצעו 14 מנוסעי הסירה. שתי נוסעות, גלילה ביטון בת 62 מנשר ודינה פורת בת 70 מרשפון , נהרגו בתאונה. כל נוסעי הסירה היו בשנות ה-60 וה-70 לחייהם. מיד לאחר התאונה החלו לתכנן את חילוץ הפצועים המורכב להמשך קבלת טיפול בישראל.
"ביום רביעי קיבלתי טלפון. זה היה ב-12:00 בצהריים. פנו לבוס שלי שהיה בכלל באיזה כנס. נאמר שחברת הביטוח הרפואי החליטה להעביר את כל הפצועים לארץ. שאלו אותי אם אני יכול לעלות על המטוס בעוד שעתיים לצ'ילה. אמרתי לאשתי, 'ארבעת הילדים עלייך בימים הקרובים' ויצאתי". כך מספר ד"ר זיו רוזמן, פנימאי, שחזר לפני כשבוע מהמסע הלא פשוט.
עבור ד"ר רוזמן אשר לקח חלק בחילוץ פצועים מזירות תאונה בישראל היתה זו הפעם הראשונה לקחת חלק בפרויקט חילוץ ביעד מרוחק אשר נמצא כמעט בקצה העולם. "זה היה מבצע בסדר גודל גדול. כל הכבוד לחברות הביטוח. טסנו חברי המשלחת הרפואית בטיסה לסנטיאגו, משם בטיסת פנים עם הציוד הרפואי לפונטו ארנס ומשם בהסעות למקום עצמו אל בית החולים. הגענו ליעד בעשר בלילה יום אחרי, מדובר במסע של כמעט 30 שעות אל בית חולים בעיירה קטנה המונה 18 אלף תושבים".
כאשר הגיעו אנשי המשלחת הרפואית אל העיירה, הם מיד יצאו לבדוק את מצבם של הפצועים הישראלים. ד"ר רוזמן מספר כי העובדה שצוות של רופאים ישראלים שהה בבית החולים לא התקבלה באהדה על הצוות המקומי. "כבר ביום הראשון הזהירו אותנו שהרופאים המקומיים לא כל כך משתפים פעולה. דווקא בלילה הראשון היה שם רופא נחמד שהתחיל להבהיר לנו מה המצב של כל חולה. הוא עוד שיתף פעולה ונתן לנו להיכנס ולראות בטיפול הנמרץ בלילה, שזה דבר לא מקובל. אבל למחרת פגשנו רופא שהיה מאוד פגוע מהעובדה ששלחו רופאים מישראל, כאילו שלא סומכים עליו. היה כאן הרבה מאוד אגו. זה הגיע למצב שאחד הרופאים שלנו רצה לראות מה המינון של האינפוזיה שהחולה מקבל, אז הוא סובב את השקית כדי לראות את המדבקה והרופא הצ'יליאני שראה אותו נוגע בשקית איים עליו שיזמין משטרה".
בתוך כל זאת, מספר ד"ר רוזמן, "היתה שם טרגדיה מאוד גדולה. המשפחות היו במצב מאוד קשה. היינו צריכים לתמוך בבני המשפחה והם בהחלט התעודדו כאשר פגשו שם רופאים ישראלים".
לאחר שלושה ימים נפלה ההחלטה להתחיל בפינוי הפצועים לארץ. הפצועים הישראלים אושפזו בשני בתי חולים. "היה את בית החולים הממשלתי, שאליו לא נתנו לנו להיכנס, והיה את בית החולים הפרטי שהיה קטן מאוד. הרופאים שבו אמרו לנו שהם לא רגילים לטפל באירועים כאלה".
מה עובר לך בראש כשאתה נמצא בסיטואציה הזו?
"אני עשיתי כבר פינויים מורכבים בתוך הארץ. אני מודע כבר לעובדה שסיבוכים יכולים להיות. אתה מכין את עצמך לכל תסריט אימה שיכול להיות. התכנון הראשוני היה לפנות את החולה שלי ללא מכונת הנשמה. לאחר הערכה של המצב ודיון משותף, הוחלט שאני אקח את מכונת ההנשמה, כי בטיסה טרנסאטלנטית בגובה 30 אלף רגל אין לך מה לעשות אם לחולה יהיו סיבוכים, אין נחיתת חירום".
פינוי הפצועים היה אתגר לא קטן. מדובר כמו במקום די נידח בקצה העולם, והדרך היחידה לפנות אל סנדיאגו היתה באמצעות טיסת פנים שאורכת שלוש-ארבע שעות, דבר מורכב לביצוע עבור פצועים בדרגות קשות. "הדרך לצאת משם היתה באמצעות טיסה שבה לחולה תהיה מסוגלות לשבת במשך כמה שעות. האפשרות האחרת היתה להטיס אותו בטיסה פרטית ומיוחדת של אייר-אמבולנס שבה הוא שוכב באלונקה במשך כל הטיסה. אני פיניתי את החולה שלי בכלל לבואנוס איירס ושם היינו באמבולנס כשעתיים. לאחר מכן המתנו במרפאה של שדה התעופה עד לטיסה שלנו".
רוצים להישאר מעודכנים?
לאחר מספר שעות המתנה בשדה החל שלב העלייה לטיסה ממושכת מעל האוקיינוס. "העליתי את החולה על הטיסה והשכבנו אותו על מספר כסאות. ככה אתה משגיח ומטפל בחולה במשך טיסה של 20 שעות. לאחר מכן נחתנו בטורקיה והיה לנו קונקשן – צריך להבין שכל החלפה כזו היא סיפור מההפטרה".
מהן העלויות של חילוץ כזה?
"אני לא יודע. אני רק יכול להגיד לך שכשמשכיבים חולה בטיסה טרנסאטלנטית, משכיבים אותו על תשעה כסאות ועוד כיסא בשבילי ובשביל הפרמדיק".
מה היו התחושות של החולים?
"היתה חולה אחת שהביעה חששות לעזוב אבל בסופו של דבר היא רצתה לעזוב. רוב החולים והמשפחות שלהם הרגישו הקלה. היה שם אירוע פוסט טראומטי. זו סיטואציה מאוד קשה.
"האנשים שנפצעו היו בגילי 65-70, הם נסעו סוף סוף לטיול הגדול אחרי פנסיה, ואז קרה להם מה שקרה. הכל פתאום נקטע בטרגדיה נוראית. אני באמת שמח שיכולתי לעזור להם וכל הכבוד לחברת הביטוח שעשתה את כל המאמץ להחזיר אותם בהקדם. הפצועים היו צריכים לעבור ניתוחים מורכבים והיכן שהם שהו לא היתה האפשרות לבצע אותם ולכן הפינוי שלהם בהקדם היה חשוב עבורם. אתה נמצא בארץ זרה בסוף העולם אחרי טרגדיה קשה, והדבר האחרון שאתה רוצה זה להיתקע שם".
לבסוף נחתו ד"ר רוזמן וצוותו בים שלישי לפנות בוקר. ביום רביעי בבוקר הוא כבר חזר לתורנות בבית החולים וולפסון בחולון.
מה מצבם של הפצועים?
"העדכון האחרון שקיבלתי הוא שמי שאני פיניתי יצא מטיפול נמרץ ומצבו התייצב".
יצא לכם לדבר אחרי האירוע?
"אני יודע שהמשפחה שלו הזמינה אותי לבוא. לא יצא לי לדבר איתו ישירות. עם הבת שלו קצת התכתבתי. הפצוע שלי היה בשוק נפשי".
אתה תרצה לדבר איתו כשזה יתאפשר?
"אני אשמח לשמוע שהוא בסדר".
