לבנת פולק החלה לעבוד במחלקת השיווק של תיאטרון המדיטק בינואר 2011. "אני תושבת העיר חולון ומאוד אוהבת את מה שהמקום הזה מייצר – תרבות ברמה גבוהה. למדתי פסיכודרמה ועשיתי סטאז' בתחום במדיטק, התחלתי את המסלול ונשארתי כאן. הזדהיתי עם התכנים והתחברתי לאנשים שעבדו איתי. הם חברים טובים שלי". את הדברים אומרת פולק בעקבות המאבק והעיצומים שהכריזו העובדים, כאשר העירייה עדיין מסרבת לשבת לשולחן המשא ומתן עם יותר מ-400 העובדים.
אם כל כך אהבת את המקום, מה בכל זאת קרה?
"בנובמבר 2015 התחלתי במאבקים להקמת ועד, לאחר שהמון אנשים עזבו, כולל סמנכ"לים ומנכ"לים. במקומם, העובדים שנשארו החלו לבצע תפקידים כפולים".
אם עזבו אנשים בתפקידי מפתח, למה לא נאבקת על קידום?
"קיבלתי על עצמי תפקידים במהלך השנים אבל הם לא התבטאו בתוספות שכר. זו כבר תקופה מאד ארוכה שהמקום מוזנח. אין מנהל אמנותי, אין תכנית אמנותית לתיאטרון המדיטק. רק לפני שבועיים נכנסה לתמונה מנהלת שיווק. אין מנהל תפעול, אין סמנכ"ל תפעול, העובדים עושים את התפקיד שלהם והכל בהתנדבות מלאה".
אולי אם היית עוברת למקום עבודה אחר, היו מעריכים יותר את הכישורים שלך?
"הכי קל זה לקום וללכת, אבל המקום הזה חשוב לי ולעוד הרבה אנשים. רק בזכות האהבה לקהל ולקהילה, אנחנו העובדים מפעילים אותו".
את לא חוששת שההנהלה תתנכל לך?
"פיתחתי שריון בכל התקופה הזו. היו נסיונות לערער את המעמד שלי או לגרום לי להתפטר, אבל התמודדתי. מי שמאוגד גם מוגן, זה המסר שלי. לא משנה מה תהיה התוצאה של המאבק, יהיה לי מה לספר לילדים שלי. זה הכי חשוב".
"זה לא עוד משרד, זו קהילה", אומרת עינב בכר, ספרנית בספריית בית יהודה. עינב בכר למדה תקשורת ועבדה כקופירייטרית במשרדי פרסום. לפני שנה החליטה לעזוב את עולם השיווק המנוכר ולעבוד בספריה קטנה בחולון. כעובדת בתחום התרבות בעיר, הבינה כי אין אופק תעסוקתי לאנשים שמחזיקים על גבם את הקהילה של העיר. כיום היא בחזית המאבק למען שכר הוגן.
בכר, בת 33, תושבת העיר חולון, בעלת תואר ראשון ושני בתקשורת, היא אחת ממובילות המאבק. בעבר שימשה כדוברת, עבדה בכנסת ועסקה בקופירייטינג. במקום להמשיך לרדוף אחרי כסף והמעמד, עינב החליטה לעצור את המרוץ ולעבוד בספריה קהילתית. "אומרים לי, מה את מתפלאת? רצית להרוויח בספריה כמו שמרוויחים במשרד פרסום? זו נשמעת לי השוואה כל כך מגוחכת. יש הבדל בין להרוויח פחות כסף לבין להרוויח סכום אפסי ללא שום סיכוי להתקדם. אסור להיזכר בזכויות שלנו מאוחר מדי. יש לי כאן קולגות, ספרניות עם 20 שנות וותק שמקבלות 30 שקל לשעה. אין התחשבות ביוקר המחיה. מעבר לשכר שנושק לשכר המינימום, כולנו באותה סירה, כל העובדים. אנחנו רוצים הסכם קיבוצי".
השבתה של שלושה ימים היא צעד יוצא דופן. אילו עוד צעדים ניסיתם?
"אנחנו במאבק כבר שנה וחצי. הקמנו ועד, התאגדנו. 'כוח לעובדים' הוא הארגון הייצוגי שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. התחלנו בנסיונות הידברות עם ההנהלה שפשוט לא היתה רצינית. היא לא היתה מוכנה לדון בצורה רצינית על תנאי ההעסקה ודחתה בכל פעם את הפגישות שהיו אמורות להתקיים".
ואם זה לא ילך ולא תקבלו את הסכם השכר הקיבוצי, תעזבי?
"אכפת לנו גם מהעיר, גם מהתושבים וגם מהעתיד שלנו. אם הפתרון לכל דבר הוא לקום וללכת אז 'אוי ואבוי' לנו כמדינה. אכפת לנו מהעיר, אנחנו רוצים שמוסדות העיר יתפקדו כלפינו כפי שאנחנו מתפקדים כלפי האזרחים. בשום אופן לא אקום ואלך. אני מוקפת באנשים שהקהילה היא חלק מהגוף שלהם. אנחנו עמודי התווך של הקהילה הזו".
מה זה אומר מבחינתך להיות ספרנית?
"זו עבודת קודש, אני נהנית מהעבודה הזו, נהנית לעבוד עם קהל. מי שלא אוהב אנשים וקהל, לא יכול לעבוד בספריה. אנחנו מחזיקים את המקומות הקהילתיים שבהם כולם נפגשים, ילדים מגיל שלוש עד בני מאה. לכל אחד יש אצלנו מקום. אני מקווה שיהיה לעיריית מקום בשבילנו חזרה".
מהעירייה נמסר בתגובה: "אנו מביעים צער על כך שוועד העובדים מפיץ שקרים וחצאי אמיתות. יחד עם זאת, אין בכוונת ההנהלה לנהל באמצעות התקשורת את המו"מ עם ועד העובדים. ההנהלה שבה וקוראת גם לוועד העובדים לנהוג כך ולחזור לשולחן המו"מ ללא תנאים מוקדמים".
