בנו של הבמאי ג'ורג' עובדיה עדיין מחכה להכרה

23 שנים חלפו מאז מותו של במאי הקולנוע ג'ורג' עובדיה, שאת שנות חייו האחרונות העביר בבית ישן ומתפורר בשכונת תל גיבורים, ועדיין, גם בשלהי 2019, חנוכת רחוב על שמו לא נראית באופק. 

בריאיון מיוחד ל"השקמה – חולון" פותח בנו יעקב את לבו ומדבר על הילדות עם אבא בן 80, עותקי הסרטים שנעלמו, הממסד שתקף וגם ההנצחה שטרם הגיעה.  

רחוב התאנה שבשכונת תל גיבורים לא אומר הרבה לרוב האנשים. בסך הכול עוד כביש קטן שעובר בין שרידים של כפר ערבי, שנבלע בתוך שכונת רבי קומות. בקצה הרחוב עומד לו בית צמוד קרקע, שבו הבמאי ג'ורג' עובדיה העביר עצוב ומתוסכל את שנות חייו האחרונות, משלא יכול היה להמשיך ליצור. בבית זה גידל בעשור השמיני לחייו את שלושת ילדיו: הילה, יעקב ושרה.  

עובדיה זכור בציבוריות הישראלית בזכות רבים מסרטיו שהפכו להצלחה מסחרית, בהם הסרט "נורית", שהביא מעל 700 אלף איש אל אולמות הקולנוע. 

למרות הצלחתו הרבה, עובדיה נאלץ בשנות ה-80 להיפרד מדירתו הנאה בכיכר המדינה ולעבור להתגורר בבית הישן שבשכונת תל גיבורים, בחולון. זאת לאחר שסרטו האחרון "הדודה מארגנטינה" נחל כישלון מסחרי והותיר אותו בחובות. בנו האמצעי יעקב, עדיין מתגורר בבית זה עד היום.

הזמן עצר מלכת

אל הבית בתל גיבורים הגעתי בשעת בין ערביים, באחד הימים בשבוע שעבר. הבית הישן, משמש כמזכרת חיה של ראשית השכונה הוותיקה בחולון, או ליתר דיוק, לפרבר היפואי תל עריש, שעל חורבותיו נבנו בשנים האחרונות רבי קומות מודרניים. 

אך למרות השינוי בנוף הסביבתי, נדמה כי בביתו של עובדיה הזמן עצר מלכת. המבנה הישן עדיין עומד על כנו ומסרב בכל תוקף להיעלם מהנוף המתחדש.  

עובדיה ג'וניור כבר לא כל כך ילד, ולמעשה גבר בן 36. עבורו בית זה, מהווה מקום חשוב לשימור הזיכרון. "אני גר פה עכשיו ועד לא מזמן גם האחיות שלי גרו פה", הוא מספר. "הבית שייך לעמידר והם מעוניינים לקחת אותו, וזה דבר מאוד קשה מבחינתנו. כי יש פה הרבה דברים שהייתי רוצה לשמור ולשמר, כמו עליית הגג למשל, שהייתי רוצה להנציח", אומר יעקב.

בעליית הגג המפורסמת גידל ג'ורג' עובדיה יונים, והיא גם שימשה כמחסן עבור ציוד קולנועי מן העבר וכן כמה עותקים מקוריים בפילם של הסרטים שיצר.

"היו שם מאסטרים של הסרטים שלו ומצלמות", מספר יעקב. "בגלל שגדלנו עם כל הדברים האלה, זה היה כמו צעצועים עבורנו ולא משהו שצריך לשמר אותו. מהפוסטרים של הסרטים היינו עושים עפיפונים. לא באמת הבנו את האוצר שיש לנו פה בעליית הגג".

"ואז אמרו לאימא שלי שמסוכן להחזיק פה פילם, כי זה חומר דליק שיש פה פילם, שזה דליק ושהתקרה יכולה לקרוס. היא הביאה מישהו, אמרה לו 'קח את הכול', שילמה לו על זה ושחררה אותו עם אוצר ביד".

אבא בן 80

יעקב נולד כאשר אביו עובדיה כבר היה בן 70. לדבריו הוא לא רצה להביא ילדים, אלא שאז הכיר את אסתר, אישה גרושה ועקרה. דווקא לאחר שהתחתנו, נולדו להם שלושה ילדים. כך בעשור השמיני לחייו, לאחר שנזרק מתעשיית הקולנוע, הפך עובדיה לאב במשרה מלאה.

"אמא שלי כבר הייתה גרושה בגלל ההבנה שהיא לא יכלה להביא ילדים. זה היה החלום שלה", נזכר יעקב. "היא הכירה את אבא שלי דרך הדודה, ומהר מאוד אחרי שהם החליטו למסד את הקשר, יצא במקרה או שלא במקרה, שאחותי הגדולה הילה נולדה. שנה אחר כך אני נולדתי ושנה אחרי גם אחותי הקטנה שרה".

איך היה לגדול עם אבא מבוגר?

"כשהייתי בן 10 הוא היה בן 80. אם הייתי יכול, הייתי בוחר את זה אחרת. הייתי מוותר על כל הסרטים ומעדיף אותו בתור אבא צעיר כי בתור אבא הוא היה אחלה. הוא היה מאוד ילדותי. אני חושב שביצירה שלו הוא נתן לפנטזיה מקום מאוד גדול. הוא היה אומר 'אני אעשה סרט ואתן לך את התפקיד הזה ולאחותך את התפקיד הזה'".

ואיך היה לגדול כבן של ג'ורג' עובדיה?

"זה היה משהו שלא הרגשנו ביום יום. החיים שלנו בתור ילדים היו מאוד עצובים, כי בסופו של דבר גדלנו עם אבא שהוא סוג של שבר כלי, שיושב בבית, וכל המפעל הענק שהוא יצר במשך שנים, בכל מני מקומות בעולם, פשוט מתרסק לו מול העיניים.

"זה לחיות בשכונה שאתה רוצה להגיע לבית הספר ולהרגיש טוב עם עצמך כי אתה ילד קטן ובסך הכול רוצה להביא חברים הביתה. הם באים אליך הביתה ורואים אבא מבוגר שלא נראה ממש טוב. הייתה את הבושה להביא חברים ולקח לי הרבה זמן להשלים עם זה. דווקא בשנותיו האחרונות הוא היה יושב עם החברים שלי גם כשלא הייתי בבית. כשהוא נפטר היה להם מאוד קשה".

בסוף חייו התראיין עובדיה לסרטו של רן טל, "מוכר הרגשות", אז גם אמר ללא היסוס כי מאז שבאו ילדיו לעולם נגמרו לו הסרטים. את המשפט הקודר אמר עובדיה כשילדיו מסביבו. "זה לא משהו שפגע בי או שגרם לאיזה שהם רגשות אשם." אומר יעקב. "מבחינתו זו הייתה הסיטואציה ואנחנו קיבלנו אותה. זה משפט שהוא אמר לאנשים שראיינו אותו ולא משהו שהוא אומר לנו בבית."

עובדיה הצעיר היה בסך הכול בן 13 כשאביו נפטר. המוות עבורו לא בא בהפתעה אלא לאחר תקופה ממשוכת בה נאלץ כילד לראות את אביו הולך וגוסס מול עיניו. "זה היה חודש קשה של שנה קשה. הוא היה חולה במשך שנתיים ובחודש האחרון לחייו הוא כבר היה מונשם. האבל הפרטי שלי התחיל חודש לפני הפטירה עצמה. דווקא ברגע שהוא נפטר הייתה לי הקלה שהוא כבר לא סובל. מבחינתי השנה שבאה אחרי הייתה מאוד קשה".

יעקוב ואחיותיו נאלצו להסתגל לחיים חדשים. את שנות נעוריהם העבירו בבית יחד עם אמם אסתר, אשר ניסתה באמצעיה הדלים לספק להם חיים נורמליים. "אלו שנים שניסינו לשקם את עצמנו. אימא שלנו נתנה הרגשה שיש הכול. היא תמיד נתנה לנו אוכל וסיפקה לנו הרגשה שאנחנו הילדים הכי טובים והכי מוצלחים עם כל הקושי שהיה לה." כשהיה בן 20 נפטרה אמו ממחלה קשה, דבר אשר הוא מתאר כטרגדיה השנייה שהכתה את המשפחה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון

עקבו אחרי דף הפייסבוק של השקמה חולון

שיתוף פעולה עם איראן

ג'ורג' עובדיה נולד וגדל בבגדאד שבעיראק כבן למשפחת סוחרי עץ עמידה. כבר כשהיה בן 21 החזיק בבעלותו שני בתי קולנוע. לאחר שהורע מצבם של היהודים בעיראק, היגר אל איראן, בה השתלב בתעשיית הסרטים כשחקן וכבמאי. "לפי מה שבדקתי היו 20 סרטים שהוא יצר שם ובחלקם הוא שיחק." אומר יעקב. "את חלקם ראיתי בתור ילד. ממה שאני זוכר הסרטים האיראנים היו שונים מהסרטים הישראלים שלו."   

ב1967 הגיע לארץ וביים את הסרט 'הנחשקת' כהפקה ישראלית- איראנית. בתחילת שנות ה70 השתכן כאן סופית ויצר עוד תריסר סרטים שחלקם הפכו לשוברי קופות ונכנסו אל הפולקלור הישראלי. יחד עם זאת, עובדיה זכה לכינויי המפוקפק 'הבמאי המושמץ ביותר של הקולנוע הישראלי' זאת בעקבות הביקורות הקשות גדושות הארס, הלעג, הזלזול וההתנשאות ששיגרה האליטה הקולנועית לסרטיו אשר נתפשו כנחותים. המלודרמות שיצר היוו נטע זר בנוף הקולנוע המקומי. הקהל לעומת זאת דווקא חשב אחרת כאשר פיצץ את האולמות פעם אחר פעם. סרטו 'נורית' בכיכובם של ששי קשת ויונה אליאן, אשר יצא ב1972 לא רק ריגש רבים. מסופר כי בנות רבות שנולדו באותה תקופה זכו להיקרא נורית, זאת בהשפעת הסרט. זמן קצר לאחר מותו כתב מבקר הקולנוע אורי קליין כי לדעתו עובדיה לא זכה להכרה שהגעה לו והיה קורבן למלחמת תרבות בין האשכנזים למזרחיים.

יעקוב מספר כי אביו דווקא לא ראה בעצמו חלק ממאבק תרבותי. "הביקורות לא השפיעו עליו לדעתי והוא אף פעם לא דיבר על זה. כל מחול השדים בין אשכנזים למזרחים, כל הקטע העדתי שהתחולל סביב הסרטים שלו, מבחינתו לא היה קיים". יחד עם זאת הוא מסביר כי ההכרה מן הממסד הייתה חשובה לו. דבר אשר כמעט ולא זכה לו בחייו וגם לא לאחר מותו. "היה לו חשוב שיכירו אותו. לקראת סוף ימיו עשו לו ערב הוקרה. אני זוכר את היום הזה בתור יום מרגש. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מזדקף ומאושר".

הוא ראה בעצמו סוג של אמן?

"לגמרי. הוא האמין בצורה מחולטת. ממה שאני הצלחתי לספוג ממנו, זו הייתה נטו אהבה. הוא מבחינתו יצר את הסרט ונתן לקהל להחליט. אני אפילו לא יודע אם הוא היה קורא את הביקורות".

את אורי זוהר שפעל באותן שנים לא תקפו על הכישלונות המסחריים שלו בניגוד לאביך. זה קשור למוצא לדעתך?

"לדעתי היה הרבה יותר קל לתקוף מישהו שהוא לא באמת מהקליקה הנכונה ומכיר את האנשים הנכונים ועושה משהו שונה. הפחד מהערביות אם תקרא לזה, במיוחד בתקופה של קום המדינה או קצת אחרי זה, היה משהו שניסו למחוק. לדעתי היה להם יותר קל לתקוף מישהו שבא מבחוץ מאשר מישהו שבא מהעדה הנכונה".

לפני ארבע שנים, במסגרת טקס פרסי אופיר של שנת 2015, כחלק מן הניסיון לתקן את טעויות העבר, נערכה לראשונה מחווה לסרטיו של עובדיה, זאת לציון מאה שנים להולדתו. אם תשאלו לדעתו של יעקוב מדובר רק בטיפה בים. "עבורנו זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. גם 20 שנה אחרי פטירתו זה עדיין מעט מדי עבור מי שייצר הרבה סרטים בתקופה קצרה יחסית".

ואם הכרה מסוימת עוד באה בחשבון, באשר להנצחה אין כלל על מה לדבר. גם 23 שנים לאחר מותו, שום גוף ציבורי לא לקח את המושכות לידו כדי להוציא את הדבר לפועל. לפני כשנתיים פנה יעקוב עובדיה אל עיריית חולון בבקשה לקרוא רחוב על שם אביו. למרות שמועצת העיר אישרה את הבקשה, עד לרגע זה לא נמצא רחוב מתאים. יעקוב חש אכזבה מכך שהעניין תקוע בעוד שיוצרים אחרים שאינם תושבי העיר זכו כבר לפני שנים שרחובות ייקראו על שמם כאשר חלקם עוד בחיים. "אנחנו מרגישים שזה טיפה נשכח, השם הזה ג'ורג' עובדיה, בטח מהממסד או כל מה שקשור להכרה של העירייה והמדינה עצמה. ממה שאני הבנתי מחבר המועצה מורן ישראל, שעזר לי להרים את הכפפה, זה שכרגע אין תכניות לרחובות חדשים. יש לנו רצון שרחוב ייקרא על שמו, בעיקר בחולון כי כאן הוא יצר וגם העביר את שנות חייו האחרונות". לאחרונה מנסה יעקוב לקדם מיזם להנצחת אביו יחד עם הסטודנטים של מכללת בצלאל. "הכוונה היא ליצור משהו שבא דווקא מהמסורת היהודית עם חשיבות של לקבל האחר והשונה ממך." הוא מסביר.

 לאיזה סרט שלו אתה הכי מתחבר?

"אני יכול למצוא בכל סרט משהו שאני אוהב. אני יכול למצוא קטעים מצחיקים ב'קוראים לי שמיל', קטעים מרגשים ב'נורית' וסצנה מיוחדת ב'נערת הפרברים'. מה שאני באמת נהנה ממנו זה לשמוע את השירים מהסרטים שלו. אני חושב שיש פוטנציאל גדול לקבץ אותם ולעשות מהם מחזמר או הפקה טלוויזיונית. הסרט שהכי התחברתי אליו לדעתי זה נורית".

 אגב, אתה בקשר עם שני הגיבורים של הסרט (יונה אליאן וששי קשת)?

"מעט מאוד. בפעם האחרונה פניתי אליהם בעניין הרחוב. הם נענו והיו בעניין לעזור אבל לא מעבר לזה. גם בתקופה שאבא שלי היה חי הם לא באמת היו בקשר".

יעקוב הלך במידה מסוימת אחרי אביו כאשר נמשך אל האמנות בגיל צעיר. כיום הוא עוסק בסחר של פרטי אמנות. הוא מספר לי במהלך שיחה ביננו כי מעולם הקולנוע הוא נעדר לחלוטין. אני סקרן ושואל מדוע הוא לא הלך ללמוד קולנוע כמו אביו. "שקלתי ללמוד קולנוע אבל לא עשתי עם זה משהו". הוא משיב ומסביר. "אפילו הלכתי לכמה ראיונות באוניברסיטה הפתוחה. מה שמשך אותי היה ללמוד תסריטאות דווקא. אני דווקא חושב שאם אבא שלי היה צעיר יותר והיה יכול לכוון אותי לתחום שהוא באמת עסק בו, הייתי מוציא לי נישה שם."

אתה חושב על זוגיות?

"הייתי נשוי בעבר וזה לא צלח. אני כל הזמן בסוג של זוגיות. אבל ברור שכן, משפחה וילדים. כל שנה שעוברת אני חושב שזה נהיה יותר קשה אבל גם אם אעשה את זה בעוד 10 שנים זה יהיה שיפור לעומת אבא שלי".

עיריית חולון מסרה כי "שכונות חדשות אינן מוקמות חדשות לבקרים וכמות הרחובות בהן מוגבלת. לשם דוגמה, בשנתיים האחרונות (מאז ספטמבר 2017) הוקם בפועל בחולון רחוב חדש אחד בלבד – רחוב דבורה עומר, בעוד הרחובות על שם ליא קניג ומרים זהר הוקמו לפני כ-15 שנה. כיום מצויים בהמתנה לקריאת רחוב בעיר על שמם גם אישים נוספים, כגון: רמטכ"לים, אנשי רוח ועוד".

רוצים לקבל את כל הדיווחים וכל החדשות בזמן אמת?

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של השקמה חולון כאן  והיו הראשונים לדעת.